"סטניסלב לק ומשפחתו נעצרו על ידי הנאצים, רק משום שהיו יהודים. סיוטיו המחרידים ביותר של סטניסלב לא יכלו להכין אותו למחזה של משפחתו הנורית למוות מול עיניו. כיצד יוכל לשרוד לאחר הזוועה של ראיית בגדיו של בנו על גופו של ילד אחר, מפני שבנו מת, כתוצאה מ"מקלחת". ההבנה שאם יישאר במחנה הוא לבטח ימות הביא אותו להחלטה שהוא חייב להימלט. הוא לא ידע כיצד יעשה זאת, הוא ידע שהוא חייב לעשות זאת כדי להישאר בחיים. במשך שבועות הוא שאל את האסירים האחרים "כיצד נוכל להימלט מהמקום האיום הזה?" התשובות ששמע היו זהות: "אל תהיה טיפש" אמרו, "אין שום דרך לברוח. שאלות כאלו רק יענו את נפשך. אתה צריך לעבוד קשה, ולהתפלל שתשרוד."אך הוא לא יכול לקבל זאת - הוא לא היה מוכן לקבל זאת. הכמיהה שלו להינצל ולהיות חופשי לא אפשרה לו להשלים עם המצב הקיים.הוא המשיך לשאול שוב ושוב, "איך אוכל לעשות את זה? חייבת להיות דרך. איך אוכל לצאת מכאן, בריא, חי, היום?. בהברקה של רגע כאשר הביט בערמות הגופות שפונו מתאי הגזים, הוא פשט את הסחבות שהיו עליו ונשכב עירום ביניהם. הגופות פונו אל מחוץ למחנה לבורות קבורה. סטניסלב הצליח להימלט, שרד את המלחמה, וחי שנים רבות לאחר מכן".

 סיפור אמיתי זה מסופר שוב ושוב על ידי אנתוני רובינס בסדנאות האימון שלו, בקלטות וידאו ובספרים, כמשל על ההבדל שיכול שימוש נכון בשאלות לעשות, ועל העוצמה שטמונה בהן. רובינס אינו היחידי שמשתמש ב"שאלות" ככלי לשיפור עצמי, בניית העצמה והשגת הישגים יוצאים דופן. למעשה כמעט כל המאמנים (coaching) משתמשים ב"שאלות" ככלי מרכזי בדרכם להשיג שיפור, סדר, הצלחה ואושר לאותם ארגונים ואנשים פרטיים שאותם הם מאמנים. מאמנים אלה גילו זה מכבר את הכוח והיתרונות שב"שאלות", למדו כיצד להסביר זאת בצורה ברורה, ופתחו טכניקות עבודה שונות המשתמשות בשאלות באופן מודע.

מכיוון שאימון אינו השקפת עולם אחת, או תורה סדורה, אלא מגוון רחב של הוגי דעות, מפתחי טכניקות, ומאמנים בפועל, שרובם משתמשים בכלים אישיים, כריזמה ואינטונאציה, אנסה לעשות סדר במאסה זו ולסכם את השימושים הנפוצים ב"שאלות", ומתוך מבט על, לנסות להבין מדוע שימוש ב"שאלות" נפוץ בקרב המאמנים, ומה אפשר ללמוד מכך על תרבותנו ודרך חיינו.

 

מושג ה"אימון" צמח, לפי רוב הדעות, מתוך עולם הספורט בשנות ה 70 של המאה ה 20. מאמני ספורט שיפרו את הישגיהם של הספורטאים על ידי הצבת דרישות ברורות, התעלמות מהרגלים ודפוסים שמנעו מהספורטאים לשפר את הישגיהם, דחיפה להישגים וביצועים מבריקים. מאמן הצליח להניע,לדרוש ולעודד את הספורטאים בזמן הנכון ובמקום הנכון. מאמנים אישיים ועסקיים השתמשו באותם תובנות של מאמני הספורט, אך הוסיפו לכך שימוש בידע מהפסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות, ניהול, ופילוסופיה. כלים אלה יצרו מגוון טכניקות שאפשרו למתאמנים להגשים את מטרתם בתחומים אותם הם בחרו לשפר.

אימון אישי מוגדר על ידי הקוד האתי של לשכת המאמנים: "מקצוע שייעודו השגת שינוי בר-קיימא המוביל למימוש עצמי מיטבי ולהישגים יוצאי דופן בחייו של המתאמן בהתאם לשאיפותיו ורצונותיו." השם – coaching , מקורו במילה כרכרה באנגלית, הכוונה להביא אותך ממקום אחד לשני. האימון האישי שונה מטיפול פסיכולוגי בהיותו מיועד להוביל אל הגשמת מטרות מתוך היכולות הקיימות בידי המתאמן ולא נועד לשנות אותו או לרפא אותו, וכן בכך שאיננו מנסה מתעסק וחוקר את עברו של המשתמש, אלא מתרכז בהווה ובעתיד. הבדל נוסף, הוא היותו של האימון האישי כלי אשר שואף לתוצאות בזמן קצר יחסית (עד כחצי שנה).

קיימים מספר תתי תחומים באימון, ויש מאמנים המתמקדים בתחום ספציפי, ויש כאלה המשלבים. בין התחומים אפשר למצוא:

שוק האימון התפתח בעשרים וחמש השנה האחרונות והפך להיות שוק כלכלי שמגלגל מאות מיליוני דולרים ברחבי העולם. בארץ רשומים 2000 מאמנים בלשכת המאמנים, וישנם עוד אלפים נוספים שאינם רשומים.

מעבר לנתונים היבשים על גודלו של השוק, אין ספק שמושג זה הפך להיות, ממונח שלפני שנים אחדות היה כמעט בלתי ידוע בציבור, למונח מפורסם ששגור בפי כל בתרבותנו. אנשים רבים נעזרים במאמנים, או בטכניקות אימון שונות על מנת לשפר את ביצועיהם ותנאי חייהם. דבר זה מצביע על כך שתחום זה רוכש הצלחה וביקוש.

ישנם מספר שימושים שבהם מאמנים משתמשים ב"שאלות" בתהליך העבודה. כל שיטת אימון, וכל מאמן פועל ומתבטא באופן שונה מחברו, אבל אפשר להצביע על כלים ודרכי התבטאות דומים בין רוב המאמנים כפי שהם באים לידי ביטוי בספרים, מאמרים, הרצאות והדגמות. הדמיון הראשון והבולט שבהם הוא שמאמנים ברובם מציגים את רעיונותיהם בצורה של שאלות. הם כמעט לעולם לא פשוט אומרים את הרעיון שאותו הם רוצים להביע, אלא הם שואלים, ממש כאילו הם מעודדים את השומעים או הקוראים לענות בעצמם, ורק לאחר מכן, ולא תמיד, הם עונים על השאלה. מאמנים רבים מציינים שכל מה שהם עושים בתהליך האימון הוא רק לשאול שאלות. הם טוענים שבעצמם אינם יכולים לדעת מה התשובות הנכונות, והמתאמן הוא היחידי שיכול לענות תשובות אלה. השאלות מאפשרות לכוון, להטיל ספק בתבניות מגבילות (פרדיגמות), לעודד את המוח להגיע לתשובות פורצות דרך, מדויקות ויצירתיות יותר שמניעות את המאומן לפעולה.

מאמנים רבים מציינים שמטרתם היא להביא את מאומניהם לתוצאות יוצאות דופן, ולהצלחה בקנה מידה עצום. לצורך כך רבים מהם חקרו מה הביא את אנשים מסוימים להצליח כל כך, מה ייחד אותם משאר בני האדם? הנה כמה מסקנות שהגיעו מאמנים מפורסמים:

"...למנהיגים אין תשובות, אבל יש להם שאלות מצוינות". רובין שארמה מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", ורבי מכר אחרים, יועץ לרבים מבין הארגונים המובילים העולם כמייקרוספט, IBM, פדקס, נייק ועוד.  

וגם " שאלות גורמות לתחילתו של תהליך, אשר השלכותיו מגיעות הרחק מעבר לגבול דמיוננו. חקירת מגבלותינו היא התהליך הממוטט חומות בחיים- בעסקים, בתחום מערכות היחסים, בין מדינות. אני מאמין שתחילתה של כל התקדמות אנושית היא בשאלות חדשות."

 אנתוני רובינס, מחבר "להעיר את הענק שבפנים", יועץ למנהיגים מכל רחבי העולם כביל קלינטון, פרנוסאה מיטראן, נלסון מנדלה ועוד רבים אחרים. מיליוני אנשים הושפעו מטכניקות האימון שלו במסגרת, ספרים, קלטות אודיו ווידאו, ובהרצאות ברחבי העולם.

 

אנתוני רובינס טוען שמה שקובע את פועלינו, רגשותינו, הצלחתנו הם דרך הפרשנות והמשמעות שאנו נותנים לכל דבר בעולם. לא האירועים, שבהם אנו נתקלים, הם שמעצבים את חיינו וקובעים כיצד אנו מרגישים ופועלים, כי אם האופן שבו אנו מפרשים ומעריכים את חוויות חיינו. זו הסיבה ששני אחים שנולדו לאותה משפחה, וגדלו בתנאי חיים זהים, עשויים לפעול בעולם באופן שונה לחלוטין. אחד עשוי לסיים כעבריין המרצה עונש מאסר, בעוד האחר יהפוך לאדם עשיר המשפיע על קהילתו. למעשה רובינס טוען שכל מה שמוחנו עושה הוא לפרש ולהעריך. אם כן הוא שואל מה הוא שגורם למוחות שונים להעריך באופן שונה את חוויות החיים? ותשובתו היא ש"שאלות" שונות מובילות ל"הערכות" שונות. כל מה שמוחנו עושה הוא לשאול ולענות על שאלות. אפילו בזמן קריאת מאמר זה מוחכם שואל שאלות. ייתכן שהוא שאול שאלה כגון: "מתי כבר אסיים לקרוא מאמר משעמם זה?". אולם אם לחילופין תשאל בתוך ראשכם השאלה "מה אני יכול ללמוד ממאמר זה?", "מה יש פה שעדיין אינני יודע?". האם חווית הקריאה שלכם לא תשתנה לחלוטין? זו הסיבה שרובינס ומאמנים אחרים טוענים ששינוי השאלות שאנו שואלים, יוביל באופן אוטומטי לתשובות שונות, וכתוצאה מכך פעולותינו ורגשותינו ישתנו.   

 שאלות איכותיות יוצרות איכות חיים. ולכן מאמנים רבים מתמקדים בתהליך האימון שלהם לאמן את המתאמן שלהם בשינוי השאלות אותם הוא שואל. ממש כמו כדורסלן שזורק מאות פעמים לסל באימון, כדי שכאשר יגיע למשחק עצמו, מול קהל גדול ובמתח רב, הוא יוכל לבצע זאת בקלות, כך הם מאמנים את מוחו של המתאמן לשאול שאלות שיובילו אותו להשיג את התוצאות הרצויות. יש מאמנים אשר עושים הפרדה ברורה בין שאלות מחזקות, לבין שאלות מחלישות. שאלות נכונות ושאלות שאינן נכונות. לדוגמא כאשר אנו נכשלים במשהו אנו עשויים לשאול את עצמינו: "איך יכול להיות שאני נתקל באותה בעיה שוב ושוב?", או "למה עשיתי ככה וככה?". אלו הם כמובן שאלות מחלישות. כאשר במקום שזאת אני עשוי לשאול את עצמי "מה אני יכול ללמוד מהתנסות זו?" או "כיצד אני יכול להפיק את המיטב מהמצב הקיים?". שינוי השאלה משנה את אופן החוויה והפעולה. רבים מהמאמנים מדגימים יישומים שונים לטכניקה, כגון: עסקים מצליחים כאשר הם שואלים את השאלות הנכונות בקשר לשווקים או לאסטרטגיות או למוצרים. מערכות יחסים משגשגות כאשר שואלים את השאלות הנכונות בנוגע לתחומים, שבהם עלולים להתעורר עימותים, וכיצד לתמוך זה בזה במקום למוטט זה את זה. פוליטיקאים זוכים בבחירות כאשר השאלות שהם מעלים- באופן גלוי או מרומז- מספקות תשובות הפועלות עבורם ועבור הקהילה שלהם. לדוגמא זמן קצר לאחר המצאת המכוניות, ניסו מאות אנשים לבנות מכוניות, אך הנרי פורד שאל, "כיצד אוכל לייצר אותן באופן המוני?", שאלה שהובילה אותו להקמת קו היצור הראשון בעולם ולמכירות חסרות תקדים. מיליונים סבלו תחת עול הקומוניזם, אך לך ולנסיה שאל "כיצד אוכל להעלות את רמת החיים עבור כל העובדים והעובדות?", ולמרות כל הסיכונים הצליח לארגן שביתות והפגנות ענק שטרם נראו בגוש הסובייטי. פעילות שהובילה לשיניים מרחיקים לכת בזכויות העובדים.

דרך נוספת להביט על השימוש בשאלות מוצג על ידי מאמנים מסוימים הוא המשלת מוחנו ל"שד בבקבוק" שמגשים כל משאלה אשר ומוכן לספק לנו את כל אשר נבקש. ו"משאלה" מומשלת ל"שאלה". לכן אם נשאל את השד "למה אני לא יכול להצליח אף פעם?" הוא יספק לנו אין ספור תשובות למה אנחנו מטומטמים. ומצד שני אם נשאל "איך אני יכול להצליח?" השד יספק לנו אינספור רעיונות שיכולות להוביל אותנו להצלחה. לכן, הם אומרים, המיקוד שלנו צריך להיות על ניסוח השאלות, ולא על התשובה. תשובות זה דבר קל, המוח שלנו יספק אותם באופן אוטומטי, כי זה מה שהוא יודע לעשות, ולכן הרבה יותר חשוב שנשקיע את זמננו בבחירת השאלות.

שימוש נפוץ נוסף בשאלות הוא לצורך מיקוד. גירויים מקיפים אותנו מכל עבר, ומוחנו מופצץ ברעשים, מראות ותחושות, שמובילות אותנו לבלבול, התעסקות ייתר מנטאלית, או חוסר יכולת להפריד בין עיקר לטפל. מצב זה מונע מאיתנו להצליח, ורבים מאיתנו חשים שאינם יכולים להתמקד במטרה מסוימת. ואילו שאלה כאשר היא נשאלת בצורה מודעת ממקדת אותנו ישירות במה שאנו בוחרים. "שאלות הן קרני הלייזר של המודעות האנושית. הן מרכזות את המיקוד שלו, וקובעות מה נרגיש ונעשה." אומר רובינס.

אפשר לסכם את חלק זה של המאמר, ולומר שמאמנים רבים הבינו שרוב האנשים אינם מודעים לשאלות שמניעות אותם, ולכן הם שואלים שאלות רשלניות שמובילות אותם לכישלונות. על ידי שינוי בבחירת השאלות והבנה של המנגנון שמפעיל את מוחנו ניתן לשפר ביצועים כמעט בכל תחום מתחומי החיים. 

אנשים רבים, חברות מסחריות וארגונים מדווחים על הצלחה גדולה כתוצאה מעבודה עם מאמנים. רבים שבעבר פנו לפסיכולוגים על מנת לפתור את בעיותיהם, מעדיפים היום לפנות למאמנים. מנהלים רבים שבעבר היו נעזרים בלימודי מנהל עסקים, מעדיפים היום לשכור שירותיו של מאמן או מנטור, כדי לקדם את חברתם. מקצוע האימון הפך לאחד המקצועות המתפתחים בשוק העבודה בעשרים וחמש השנים האחרונות. אין ספק שפופולאריות מקצוע מצביע על כך שה"אימון" עונה על צורך עצום שקיים בתרבותנו. אם כן מהו הצורך? מדוע עכשיו? מאמנים בוודאי היו עונים שהציבור שאל שאלה ואנו המאמנים רק עוזרים להם לענות. אם כן מהי השאלה?

אפשר להקביל את גדילתו של מקצוע "האימון" לצמיחת התרבות הקפיטליסטית. בעשרות השנים האחרונות חלה התרחבות "קפיטליסטית" מארצות הברית לשאר העולם, כאשר מודלים כלכליים ותרבותיים אמריקאים נטמעו ברוב ארצות העולם. התפרקות הגוש הסובייטי והמדיניות הקומוניסטית בסוף שנות השמונים הרחיבה עוד יותר את השפעתו והפכה למדיניות השולטת בעולם. החופש ושוויון הזכויות הפכו את העולם למקום שבו הצלחה כלכלית ופרסום הם השאיפה המרכזית בחייהם של בני האדם. אנשים הבינו שהאושר והביטחון טמון בעושר כלכלי. ולפי כך הותאמו מערכות החינוך, התכנים המשודרים בתקשורת, וגיבורי התרבות הפכו להיות אותם אלילים שהשיגו ממון או פרסום רב. באופן טבעי אנשים רבים החלו לקשר את תכלית חייהם להצלחה, וחיפשו אותה בכל דרך. ועל צורך זה בדיוק ענה האימון. האימון מיועד לענות על צורך תרבותי שמרכזו הצלחה והרגשה טובה. ממש כפי שלאורך ההיסטוריה התפשטות אימפריאלית ענתה על הצורך בהרגשת שליטה וכוח לאומי, ודתות ענו על צרכים של חיים רוחניים וגאולה שמעבר לחיי החומר. ניתן להשוות מאמנים לכוהני הדת של התקופה המודרנית, והצלחה היא הגאולה או הניצחון. מאמנים הם אותם אנשים שחקרו והתנסו בדרכים וטכניקות להצלחה, ובגלל זה הם עונים על צורך של המונים.

בהמשך לתופעות חברתיות כוללניות אלו, חלו תמורות פסיכולוגיות משמעותיות. תמורות שקשורות באופן ישיר לזהות עצמית- לצורה שבה אדם מגדיר את עצמו. אם בעבר אדם נאבק על הגדרה עצמית כחלק מעם, מדינה, או דת, היום בעולם המערבי, אנשים נאבקים על הגדרה עצמית ייחודית. אנשים שואלים באופן מודע או בלתי מודע- מה מייחד אותי משאר האנשים? איך אוכל לבלוט? שאלה זו של זהות היא המשך ישיר של תרבות שמאמינה שהגאולה נמצאת ב"הצלחה" וב"פרסום". כי האמצעי להצליח טמון ביכולת לבלוט ביחס לאחרים. אפשר לומר שבתרבותנו מאמינים ש"אני אינדוודואל משמע אני קיים". אם אני לא מייחד את עצמי, מבליט, או מגדיר, אני הופך להיות שום דבר, וזה הפחד הגדול של רובנו. גיבורי התרבות שלנו הם אותם כוכבי פופ, ספורטאים, מיליונרים, וכוכבי טלוויזיה- בדיוק אותם אנשים שהצליחו להבליט את עצמם ביחס לאחרים. מכיוון שזה המצב הפסיכולוגי שבו רוב האנשים שרויים, האימון מספק להם טכניקות להצליח בכך. האימון עסוק בלמצוא את הדרכים שבהם אנשים יוכלו לשפר את עצמם ולהגיע למקום שאליו הם שואפים. האימון עונה על שאלות שהציבור שואף אליו.

אפשר לומר שהמאמנים, למרות היכולת שלהם להוליך שינויים דרמטיים בחייהם של אנשים רבים, למרות שהם חרטו על דיגלם את סמל המצוינות והשיפור, לא מצליחים להוליך שינוי ושיפור במקום הכי בסיסי- בשיפור העולם. בדיוק כמו אותם פרדיגמות ותבניות מחשבתיות שבהם הם נלחמים, כך הם נסחפו אחרי תבנית "תרבות ההמונים", ופשוט מספקים להם באופן אוטומטי את צרכיהם. ייתכן שהם פשוט לא מודעים, ולא עוצרים לשאול- "האם זו התרבות המפותחת ביותר שאנו מעוניינים בה?", "האם תרבות שבה אנשים עסוקים באופן אובססיבי בעצמם, בצורה אנוכית, היא התרבות שבה אנו רוצים לחיות?". וכך על ידי שהם מחזקים בקרב הציבור את הסיפוק הנובע מהצלחה אישית, הרגשה טובה והגשמת חלומות פרטיים, כך הם משמרים ואף מעמיקים, את תרבות התחרות, תרבות המאבקים שגורמת למיליונים להיות מתוסכלים (כי הם לא מצליחים), ומתוך אותו תסכול משתמרים ומתחזקים אותם תחלואים חברתיים כבעיות פסיכולוגיות, פשע, פערים כלכליים, ניצול וכוחניות. ניתן להתווכח על טענות אלה, ולומר שהדרך לשיפור חברתי מתחילה באנשים מצליחים ומאושרים יותר, או מיני טיעונים אחרים. וייתכן שזה מגוחך להשליך את האחריות לשיפור העולם על מאמנים, והסיבה שנושא זה עולה כאן הוא מכיוון שמאמנים, בניגוד לרוב האנשים, נהיו מודעים יותר, הם גילו את הכוח של סימן שאלה ושל טכניקות אחרות, וכתוצאה מכך את הסוד להניע שינויים ושיפורים. האם הם בוחרים להשתמש בכוח זה בצורה המוסרית והחיובית ביותר?. מה היה קורה אם מאמנים היו מתחילים לשאול "כיצד משפרים את תרבותנו?", "כיצד מנחים את הדרך לעולם בריא יותר?", "כיצד משתמשים בתובנות ובטכניקות האימון על מנת להפוך לעולם טוב יותר?".