תום אקרט                                                                                            

החשיבות שבשאילת שאלות

האם לחיים יש כיוון? ובמידה ויש כיוון, האם ניתן לדעת מהו? מתי פעם אחרונה עצרנו לשאול שאלה משמעותית לגבי חיינו?

בתוך סדר היום שלנו כבני אדם שחיים בחברה מערבית פוסט מודרנית, ניתן לראות דפוסי התנהלות קולקטיביים – חברתיים שמאפיינים את רובנו: יש לנו עבודה, יתכן שלמדנו או שנלמד מקצוע כלשהו שאולי אף בחרנו בו מתוך מחשבה על עתידנו הכלכלי, נמצא בן או בת זוג, נקים משפחה, תחושת המשמעות והכיוון שלנו יוגדרו פחות או יותר על ידי מה שהחברה תגדיר בכל תקופה ותקופה ובהכללה ניתן לומר שחיינו יהיה נוחים למדי. מתוך שיחות עם אנשים רבים התחלתי לראות שכשהם נשאלים האם הם מאושרים או האם הם מרגישים שהם בכיוון שהם מעוניינים בו בחייהם, אי אפשר להתחמק מהמבט הזה – שפתאום חומק לו לצד, או למעלה או למטה ומנסה לחפש תשובה במקום כלשהו ואיכשהו לא ברור מה הם באמת חשים בתוכם. לרוב, הם מוצאים איזו סיסמה או צידוק חברתי זול שיאשרו את הכיוון שבחרו, אולי זה שהם הולכים להיות מנהלים של חברה גדולה, אולי איזה מיזם כלכלי שהם עומדים להוציא לפועל, אולי ילד שהולך להיוולד לעולם, העובדה שבמקומות אחרים בעולם רע אבל אצלם הכל בסדר – וכל אלה וצידוקים נוספים כשמחברים אותם זה אל זה, משמע שהם מאושרים. אבל הייתי רוצה לשאול כאן שאלה – אם באמת יש כיוון לחיים, האם הוא לא טמון בעצם החיים? כלומר, אם יש כיוון לחיים, והחיים הם גדולים יותר מסך כל החלקים המרכיבים אותם (במקרה הזה – בני אדם), סביר להניח שיש להם כיוון בלתי אישי ואחיד. גם לפני הופעת האדם התפשטו החיים בצורה אינטליגנטית יוצאת מן הכלל ויצרו מערכות כוכבים, וחיים מכל מיני סוגים, כך שמדוע רק האדם מאמין שהוא נפרד מהכיוון של מכלול החיים? אז נשאלת השאלה – האם ניתן לבוא במגע עם תחושת הכיוון האמיתית של החיים במידה ויש כזה, כעצם התחושה המיידית והאינטימית ביותר שלנו? כלומר, אם אני שואל אותך עכשיו – האם אתה חש תחושת כיוון אמיתית בחייך, כזו שמעניקה לך אושר ומשמעות? האם אתה יכול לענות בכנות שכן? או האם אתה צריך לפשפש בזיכרונך כדי למצוא מספיק אירועי חיים שקורים או שקרו או שעתידים לקרות או לחילופין – לחפש הגדרות חברתיות שנחשבות טובות בעינייך או בעייני אחרים, לשזור אותם במעין חוט מחשבה אחיד ואז לומר – כן אני חש משמעות וכיוון בחיי? האם עלינו להמציא כיוון? האם אירועי החיים, הם שמגדירים את תחושת הכיוון או המשמעות שנחווה? כי אם כן, אז כנראה שכיוון ומשמעות הם נורא הפכפכים, בדיוק כמו החוויות שלנו. יום אחד מישהו אומר לנו משהו מתוק ומעודד ואנחנו מרגישים מרוממים, שמחים ומלאים בתחושה שאנחנו בכיוון הנכון ובערב של אותו היום בדיוק שיחה קצרה עם ההורים מפרה את כל האיזון ובום! לאן נעלם הכיוונון הטוב? לאן נעלמה השמחה?

אם כן, יש כאן שאלה יסודית שצריכה להישאל ולהיבחן לעומקה והיא – האם ישנה תחושת כיוון אמיתית לחיינו שאינה תלויה בנסיבות ואירועי החיים? האם קיים יסוד בתוכנו שתחושת הכיוון הנכון היא חלק בלתי נפרד ממנו? האם אי פעם עצרנו כדי לשאול שאלות כאלה מהותיות לגבינו? ואם לא – אז הנה הזדמנות.

השאלה, אנחנו ותחילתה של חקירה אמיתית

אנדרו כהן, מייסד ארגון EnlightenNext, העורך הראשי של המגזין EnlightenNext (לשעבר נקרא What is enlightenment?) ומורה רוחני לרשת רחבה של תלמידים ברחבי העולם, טוען באמון מלא שקיים בתוכנו חלק שנקרא "העצמי האותנטי" – חלק שבאופן טבעי קיים בו דחף פוזיטיבי עצום ללכת אל הלא ידוע, אל החדש, להשתתף בתהליך חיים הרפתקני ומרתק שנראה שיש לו כיוון מובהק והוא האבולוציה של התודעה. בתורתו, נראה שהמבט על החיים והכיוון שהם לוקחים מתחיל מלפני כ-14 מיליארד שנה, איפשהו ברגע המסתורי הזה שמכונה "המפץ הגדול' – אותו רגע מסתורי ופלאי שבו מסיבה כלשהי, מתוך גרעין לא ידוע התפוצצה אנרגיה כה כבירה שיצרה אחריה יקום שלם של גלקסיות, כוכבים, תופעות מהממות שמורכבותן ויופיין עצומים. אחרי כ-14 מיליארד שנה מופיע גזע בני האדם, כחלק מאותה התפוצצות יצירתית גועשת ולפתע אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודה שבה יש לנו היכולת להביט לאחור, להסתכל מעלה אל הכוכבים ולשאול את עצמנו מהי הסיבה או מהו הדחף שגרם לכל האירוע הבלתי נתפש הזה להתרחש? עצם שאילת השאלה הזו כבר מעוררת התרגשות ופליאה עצומים. כלומר, היום, אחרי כל כך הרבה שנים של התרחבות והתפשטות היקום אנחנו עוצרים – בתור גזע שסוף סוף יש לו מודעות עצמית – ושואלים שאלה בדבר המקור של כל זה או המניע של כל זה. אם חושבים על זה לרגע, זה כמעט בלתי נתפש – אחרי מיליוני ואף מיליארדי שנים של התפתחות מיצורים חד תאיים, דרך חרקים, חיות ובסוף בסוף בני אדם, אנחנו עומדים ושואלים שאלה – כמו חץ שמכוון לאחור, אל הראשית של הדברים. ולמעשה ניתן לומר שלראשונה אנחנו יכולים לעצור, לצאת לרגע מתוך התהליך השוצף של החיים ולשאול – רגע, אבל מה הניע  את כל זה? איך כל הכוכבים האלה, הגלקסיות, החיות, בני האדם, התהליכים הגופניים שלנו קורים בצורה כל כך מושלמת? מה גרם ליקום שלנו להתפתח בצורה כל כך הדרגתית ועם זאת כה גאונית – מגזים ועד ליצור אנושי שמודע לעצמו ומסוגל לשאול? ולמה למען השם?

אך לפני שניכנס ממש לעובי הקורה, צריכה להיות בינינו הסכמה פשוטה – כדי לקבל תשובות עמוקות ומהותיות, עלינו לשאול שאלות נכונות ועמוקות בהתאם. כלומר, עצם החקירה הזאת מחייבת לשאול את השאלות הנכונות – אותן שאלות שיאפשרו לנו להיכנס אל מסתורי החיים עצמם. כך שהחשיבות של שאילת שאלה נכונה הוא קריטי ובואו נעקוב אחריו.

שאילת שאלה בדרך הנכונה

אנדרו כהן אומר: "עמדת חקירה אותנטית היא כזו שבה אנחנו ממש מתוך תשוקה מעוניינים בזה שאנחנו עוד לא יודעים אותו. למען התפתחות המודעות עצמה אנחנו מעוניינים לדעת". אם בוחנים את האמירה הזו לעומק הרי שהיא נושאת בחובה מסר רדיקאלי – אנחנו שואלים וחוקרים למען התפתחות המודעות עצמה! כלומר הכמיהה שלנו לדעת ולגלות את הלא ידוע, את זה שעוד לא התגלה, היא ממש מה שמפתח את המודעות. ההרגל של רובנו הוא להתעסק בשאלות קטנות – כאלו שלא לוקחות אותנו למרחבים חדשים, לתגליות פורצות דרך בתוך החיים, לגבהים לא מוכרים ולכן גם חיינו משקפים ברובם סוג של פשרה, של בינוניות ואפילו שעמום. אז כדי לצאת מהקופסא, נקפוץ למים אל תוך תורתו של כהן, אל עבודתו, ונבחן מהן השאלות שמנחות אדם שמקדיש את חייו לאבולוציה של התודעה – לאן הן מובילות אותו ואילו תגליות הן מביאות. נראה ביחד מהו כוחה של שאלה נכונה ובאיזה אופן היא מאפשרת לנו לראות ולגלות דברים שעוד לא ידענו.

נתחיל מהשאלה המהותית ביותר אולי שניתן למצוא בתורתו של כהן: "מהו היחס בין לא-כלום לבין משהו?" פרשנות אחת לשאלה היא, מהו היחס בין המצב שקדם לבריאת היקום לבין המצב שבו כבר יש בריאה. מה מביא את אותו כלום לברוא בכלל?

ברוב התורות הרוחניות המוכרות בימינו נאמר שהמטרה של החיים היא בסופו של דבר לחזור אל אלוהים, אל המקור שברא אותנו, אל השלמות עצמה. בתפישה הרוחנית הזו החיים הם בסה"כ מעין תחנת מעבר שבסופה אנחנו חוזרים אל המצב המקורי שלנו – שהוא להיות השלמות עצמה. כלומר שהחיים הם סוג של משחק זמני עד שניזכר בדבר היותנו האלוהות בכבודה ובעצמה.

אבל עדיין נשאלת השאלה – אז לשם מה נבראו חיים, יקומים, גלקסיות וכוכבים? למה כל התהליכים המופלאים והבלתי נתפשים הללו? לשם מה הושקעו 14 מיליארד שנים אם כל זה כדי לחזור למצב הקדמוני שקדם להכל? לפי אנדרו הסיפור הוא אחר לגמרי.

אנדרו כהן, על אף התפישה הרוחנית המקובלת, עצר ושאל מחדש "מהו היחס בין לא-כלום לבין משהו?". עצם המוכנות שלו לשאול מחדש את השאלה הכל כך מהותית הזאת ולהניח מאחור את התפישות הרווחות והידע המקובל ביחס אליה אפשרו לדבר מה חדש לחלוטין להתגלות. ובנקודה הזאת טמון אחד הסודות החשובים ביותר – עצם המוכנות של אנדרו לא להיתפש לתשובות ישנות ומקובלות ובו זמנית הכמיהה האותנטית שלו לדעת, הפעילו את עוצמתה העמוקה של השאלה שהחלה לגלות לו פרספקטיבה חדשה לחלוטין על משמעות ותכלית החיים.

את השאלה הזו נפתח בשני שלבים: הראשון קשור באופן שבו העצמי הבלתי משתנה והבלתי נגלה, אותו חלק עמוק בהווייתנו, מתייחס אל העולם הנגלה, המשתנה-תמיד של זמן ומרחב. על פי כהן, היחס בין השניים הינו תגובה מושלמת. כלומר, היכולת של העצמי העמוק ביותר לבטא את עצמו בחופשיות הולכת וגדלה בעולם הזמן ומרחב. אם אנחנו שואלים בכנות את השאלה הזו – מהו היחס בין לא-כלום לבין משהו? – לאט לאט תשומת הלב שלנו תתחיל להקשיב לאותו חלק עמוק בתוכנו כדי לראות מחדש באיזה אופן הוא מבקש להתבטא בתוך המציאות. ויותר מכך, בכל פעם שנשאל את השאלה הזו, מכיוון שאותו חלק מתייחס אל ה'משהו', אל החלק שקיים בזמן ומרחב – גם התשובות והתגובות, כלומר צורת הביטוי של העצמי העמוק הזה ישתנו ויתאימו את עצמן בהתאם לנסיבות, למצב, לזמן ולמרחב שאיתם הוא נפגש.

וכאן אנחנו נכנסים אל השלב השני של השאלה שמתייחס להקשר של עבודתו של כהן וקשור לשאלה הראשונית שהועלתה – "האם יש כיוון אמיתי לחיים?". נחזור רגע אל העצמי העמוק ביותר, הבלתי נגלה ונשאל את השאלה – מה גרם לאותו עצמי בלתי נגלה לפתע להפוך לנגלה? מה הניע אותו לכדי התגלות? ובכן, כדי לבוא במגע עם תשובה ממשית וחיה, לא נוכל להסתמך על ידע שכבר צברנו מכיוון שהוא לא מעיר בתוכנו משהו חי ורוטט, תשובה חיה, ולכן אפשר בשלב הזה להניח בצד את מה שידוע לנו ביחס לשאלה הזו, את כל הרעיונות והדעות ולהיפתח לאפשרויות חדשות שעשויות לחשוף זווית שעוד לא הכרנו ואף יותר מכך – לדחוף אותנו ממש לחוש ולדעת את התשובה בעצמנו, כמשהו חי ודינאמי. שאילת השאלה הזו בצורה קשובה, תאפשר בחינה מחודשת ורעננה של עצם הקיום שלנו והכיוון שאליו הוא הולך.

בהקשר של השאלה, נפתח תת-שאלה נוספת מתוך דבריו של אנדרו כהן: באיזה אופן הגילוי של ההארה משליך על החיים שלנו? כהן ראה שלמרות שאנשים רבים חווים מצבים רוחניים עמוקים שמגלים להם את אותו עצמי עמוק שמצוי מעבר למחשבות, ולקונפליקטים, הם אינם מצליחים לתרגם את התגלית הזו לצורת חיים שונה שתהיה מתואמת עם המצב השלם שהם גילו. כלומר אנשים לא באמת השתנו. עם זאת, מכיוון שלא היה מוכן להסתפק באפשרות שאי אפשר להשתנות והכמיהה העזה שלו לגלות באמת מה הגילוי של העצמי העמוק ביותר שלנו אומר על צורת החיים שעלינו לחיות, המשיך כהן להקשיב ולהיות פתוח לתשובות חדשות שעשויות להופיע, לכיוונים פורצי דרך שיהיו עשויים לגלות נתיב ממשי שבאמצעותו אנשים יוכלו להשתנות ולהשתתף בתהליך החיים מתוך אותו מקום עמוק ואמיתי. מתוך אותו מצב הקשבה פתוח לחלוטין ועם זאת נחוש לגלות דרך חדשה – מצב שמבטא את המהות האמיתית של שאילת שאלה – מצא את עצמו כהן דרך התבוננות בדיאלוג בין שני אנשים מבין דבר מה עמוק ביותר ומהפכני להמשך עבודתו. נחתה עליו ההבנה שהרבה יותר חשוב מההתנסות האישית במצבים רוחניים כאלו ואחרים – עמוקים ככל שיהיו – ואף טרנספורמטיבי בהרבה, המפגש בין שני אנשים ויותר שמנהלים תקשורת מעבר לאגו. מה שהוא ראה, כפי הנראה, היה קשור בעובדה שהבין שכאשר אינדיבידואל מתנסה בעומקים אותנטיים ככל שיהיו הוא עדיין לא נחשף להקשר שמתוכו אותם עומקים מתקשרים עם החיים – מעצם העובדה שההתנסות הייתה מתוחמת בתוך גבולותיו האישיים. בניגוד לכך ראה, שכאשר קבוצת אנשים נפגשת (שני אנשים ומעלה) לשוחח מתוך אותו מקום עמוק שמצוי מעבר לאגו קורה משהו מרתק: בנוסף לגילוי של העצמי העמוק, מתגלה גם הקשר חדש ורחב שמשותף לכל המשתתפים בשיח, הקשר שמתייחס באופן ישיר למהות המשותפת לכולם – אותו עצמי עמוק; ושבאמצעות השיחה המשוחחים יכולים לראות ביתר קלות את העובדה שהעצמי העמוק הוא בלתי אישי ושיש לו כיוון, תכלית ורצון שהם מעבר לגבולות האינדיבידואל, מעבר לגבולות האישי. כלומר בעצם השיח, המשתתפים מתחילים להיכנס ביחד אל תוך תנועה מלאת תחושת משמעות וכיוון ומתחילים להתרחב מעבר לגבולות של עצמם.

אם כן, חשוב לעקוב אחר הדינאמיקה שחשפה בפני אנדרו את אותה תגלית מרעישה. ניתן לראות שלפני הכל, היה כהן מוכן להיות בעמדה לא יודעת. כלומר נקודת המוצא שלו הייתה כזו של פתיחות אל הלא ידוע, אל משהו שהתשובה שתתקבל ממנו לא תוכל להסתמך על זיכרון או התנסות ישנה, אלא תהיה חייבת לתקשר עם המציאות העכשווית ביותר ולמצוא פתרון שמתייחס לסיטואציה הספציפית. או במילותיו של אנדרו, כדי שה 'לא- כלום' יגיב בצורה מושלמת ל 'משהו', היה על עליו לשים בצד את כל הידוע לו ולהיות קשוב ופתוח לחלוטין.

מרכיב נוסף הוא הלהט הבוער לגלות את התשובה, התשוקה העזה והטוטאלית למצוא את הפיתרון הנדרש. כך שמצד אחד הוא נתון בהקשבה, פתיחות ואי ידיעה ובו זמנית בלהט עצום לדעת, לגלות ולהבין. אם כן, אפשר ממש לחוש את המתח הזה בתוכנו עכשיו או בכל רגע בחיינו כשאנחנו מעוניינים לצאת להרפתקה – הכמיהה העמוקה שלנו היא ללכת אל תוך קרקע לא ידועה ובו זמנית אנחנו מלאי תשוקה לגלות ולראות מה מסתתר בה. וכך, המתח הזה מושך אותנו בדרכו המסתורית אל תוך המקום שאליו אנחנו כמהים ללכת.

ובמילים אחרות, להסכים לא לדעת כלום בכל רגע נתון + להט עמוק וטוטאלי לדעת ולגלות, = לשאול באמת, או לחיות כשאלה. זו הבנה מאד רדיקאלית שלמעשה מעלה בכמה רמות את ההבנה, ההגדרה והשימוש בשאלה. אפשר כבר לראות בצורה ברורה למדי בשלב הנוכחי כיצד הדינאמיקה של שאלה כפי שנוסחה כעת, מאפשרת את עזיבת המוכר לנו, עזיבת הישן שמיוצג על ידי זיכרונות, אמונות, הגדרות חברתיות, רגשות מהעבר ודפוסים אישיותיים, וכניסה אל תוך אותו עצמי עמוק בתוכנו שאינו אישי, אל אותו מסתורין, כדי לגלות את "התשובה" שתתאים ביותר לרגע הזה. בתשובה, הכוונה לתגובה המושלמת לרגע הזה, לאופן המושלם ביותר שהמסתורין ירצה לפעול או להתגלות דרכנו עכשיו.

אבולוציה מתמדת ברוח השאלה

ברמה מסוימת ניתן לומר שהשאלה אצל אנדרו כהן היא כמו הכלי שבאמצעותו נחשף הצעד הבא, שדרכו נחשף החדש, העתיד. באמצעות שאלה מתמדת, מדגים כהן בחייו מה זה אומר לחיות כלהבה בוערת שנעה לעבר אבולוציה אינסופית, כל הזמן עטה לעבר העתיד, לעבר זה שעוד לא התגלה אך מבקש להתגלות.

וכך, לאחר תגליתו המרעישה, יסד כהן ארגון ששם לעצמו למטרה לאגד בין אנשים מרחבי העולם שרוצים להשתתף בתהליך האבולוציוני של התפתחות התודעה ושל התרבות האנושית. כחלק מעבודתו הוציא כהן לאור כתב עת, ששמו במשך שנים רבות היה – What Is Enlightenment?. כמה מהפכני לתת לכתב עת שם שהוא בעצמו שאלה! כבר ניתן לנחש שמה שחבוי בתוכו הוא הרפתקה אחת מרהיבה של שיח מהפכני שנובע מתוך שאלתו של אנדרו – מהו היחס בין לא-כלום למשהו – שלמעשה מתייחסת בו זמנית גם לתודעה וגם להשלכות שלה על התרבות האנושית. זהו שיח עם אישיויות רבות ובעלות שיעור קומה גבוה ובעלות אמירה וכיוון יציב בחייהם. ביניהם אנשי דת, פילוסופים, ספורטאים, מדענים, מורים רוחניים ולמעשה אנשים מכל קצוות התרבות האנושית; שיח שבו ניסה כהן יחד איתם להמשיך ולשאול, להמשיך ולבדוק כיצד התגלות ההארה קשורה לכל מימד בתוך החוויה האנושית, בתוך התרבות האנושית וכיצד ההארה היא לא רק מצב שמגיעים אליו, אלא גם מצב שבתורו מעצב ודוחף לעבר אבולוציה של התרבות האנושית עצמה. כתבי העת שלו הם ההדגמה של חיים מתוך סימן שאלה בוער ולוהט שלא מפסיק לחקור ולגלות היבטים ועומקים חדשים של השלכות ההארה על התרבות.

בכתב העת שלו, חושף אנדרו דרך שיחות לוהטות ומעוררות חושים, תפישות מתקדמות ומורכבות יותר מהמוכרות לנו לגבי ההקשר שבו הארה קורית. באמצעותן הוא קורא תיגר על האופן שבו הורגלנו כאנושות וכאינדיבידואלים בתוכה, לתפוש את משמעות החיים.

בשיחה שלו עם אחד מגדולי הפילוסופים של ימינו – קן ווילבר, פותחים השניים בדיון שמתייחס לספר שכתב ווילבר שנקרא Integral Spirituality שבו הוא מערער על התפישות הרוחניות ועל היכולת של הרוחניות של ימינו לתת מענה אמיתי לתובנות של הפילוסופים הגדולים של התקופה הפוסט מודרנית בה אנו מצויים. בשיח זה השניים מדברים על מה שנקרא "המיתוס של הנתון" (The myth of the given) שבא להראות כיצד גם במדע וגם בעולם הרוחני העמוק, הדברים אינם בהכרח כפי שהם מתגלים למדען או לאיש הרוח. למעשה נאמר דבר מה רדיקאלי ביותר – התפישות שלנו מורכבות מהגדרות מושגיות שקיימות כבר בתוכנו. למשל מדען שאומר: "כל מה שאני יכול לראות באמצעות החושים הוא אמיתי" – לכוד בתוך הגדרה תפישתית מקובעת שגורמת לו לראות את כל מה שיגלה מתוך אותה עדשה וכך היכולת שלו לתפוש את המציאות מוגבלת לאופן שבו התפישה שלו מותנית. אותו הדבר תקף גם לגבי יוגים טיבטים למשל שיושבים במערות ובטוחים שהם הוגים באמיתות אוניברסאליות בזמן שלמעשה חלק לא מבוטל מהאמיתות הללו הן בעצם הרגלי תפישה טיבטיים.

סיכום – לחיות כשאלה

אם אנחנו הולכים עם הראיה הזו, כוחה של השאלה הופך להיות משהו רלוונטי ביותר עבור מי שמעוניין לחיות באמת מתוך חירות, ולפגוש את החיים באופן לא מוגבל – כל פעם בצורה עמוקה ומורכבת יותר, כזו שלא מתקבעת על שום תפישה בדרך, אלא מעוניינת בחיים המתפתחים תמיד. לחיות בשאלה מתמדת ביחס לטבע החיים, למשמעות ולכיוון שלהם גורמת לנו להתאחד עם תנועה בלתי פוסקת של פירוק מבני תפישה והתחדשות מתמדת, כך שאנו הופכים לחלק מתנועה בלתי פוסקת של אבולוציה.

יותר מכך, האם יתכן שהשאלה עצמה היא האופן שבו החיים מניעים את עצמם הלאה לעבר התפתחות ואבולוציה אינסופית? האם השאלה היא לא הדחף של החיים עצמם לנוע מתוך הלא-כלום לעבר משהו יותר ויותר מורכב? האם לא כולנו חולקים את הכמיהה לנוע ולהתפתח עד אינסוף? אפשר לראות לאט לאט שהשאלה אינה דבר מה אישי ושהיא טבע החיים עצמם שמעוניינים לנוע לעבר התגלות הולכת ומעמיקה, מורכבת יותר ועשירה יותר שלהם עצמם.

לדחף הזה של החיים להתפתח, קורא אנדרו העצמי האותנטי. כל אחד ואחת מאיתנו יכול לבוא במגע עם היסוד האותנטי הזה בתוכו שהכמיהה האמיתית שלו היא להתפתח כמודעות. בהקשר של המפץ הגדול, ניתן לדמות את החלק של העצמי האותנטי בתוכנו, החלק שמעוניין באבולוציה מתמדת, לאותה התפוצצות אדירה שהניעה את כל היקום להתפתח ושממשיכה להתרחב גם היום – דרכנו – לכיוונים חדשים, לא ידועים ויצירתיים.

אם כן, ניתן לומר שמוכנות לא לדעת ולהט כביר לדעת שמהווים מצב של שאלה אמיתית בחיים, מאפשרים התלכדות עם העצמי האותנטי שלנו, אותו חלק שמעוניין באבולוציה מתמדת, בתנועה מתמדת אל הלא ידוע, אל החדש, אל המורכב יותר.

 כך שמתוך הפרספקטיבה של מה שהתגלה כעת, אפשר להתבונן מחדש בשאלות הראשונות שנשאלו לגבי כיוון אמיתי בחיים, לגבי סיבת היווצרות הדברים ולחוש בתוכנו את הדחף הבלתי נלאה לשלמות, לעבר התפתחות ואבולוציה מתמדת שתוכל לבטא עוד ועוד את אותו יסוד בתוכנו שהוא כבר שלם, את העצמי העמוק ביותר. ועם זאת, כדי שנוכל להיות בקשר מתמיד עם תחושת הכיוון, עם תנועת החיים המסתורית, נהיה חייבים כמו אנדרו להסכים בכל רגע בחיינו להיות במצב עניו של לא לדעת ועם זאת להיות מעוניינים באמת ובתמים בזה שעדיין איננו יודעים אותו.