בבדיחה ידועה מסופר אודות אב ובן הצועדים יחדיו במדבר. הבן מתבונן סביבו ושואל: "אבא, מדוע לגמל יש דבשת?" עונה לו אביו: "בני, אינני יודע" והם ממשיכים ללכת. "אבא, מדוע במדבר יש רק חול?" עונה האב: "בני, אינני יודע" והם מוסיפים ללכת. "אבא, מדוע חם במדבר?" עונה האב: "בני, אינני יודע" והם ממשיכים בדרכם. אז שואל הבן:" אבא, האם מפריע לך שאני שואל שאלות רבות כ"כ?" על כך עונה האב: "ודאי שלא בני, כי אם לא תשאל איך תדע?"

 

מצחיק, אך מעבר לאלמנט המשעשע יש פה הזדמנות להצטרף למסע שעובר הילד עם אביו ולנסות להבין את התהליך המחשבתי שעולה מן השימוש בשאלה. הילד מנסה לבדוק את הדברים שהוא רואה ומרגיש באמצעות אמצעי טבעי: שאלה וחקירה. את זאת הוא עושה, כשהוא נעזר במה שהוא תופש כסמכות לידע עבורו. התשובה שאותה סמכות מספקת לו היא הטובה ביותר: תמשיך לשאול, כי אחרת לא תדע. הילד שואל למעשה את מה שמהותי לחשיבה האנושית: לא למה חם במדבר ולמה גמל בנוי בצורה מסוימת, אלא מהו העולם שבו אני חי? מה אני רואה? מרגיש? חש? את שאלתו האחרונה של הילד ניתן לפרש כאקט של ייאוש ואפילו אכזבה, שבו הוא תוהה האם הוא מפריע בעצם העלאת השאלה, אך בעצם ניתן לראות זאת כהגעה לאחד המקומות הקסומים ביותר. המרחב של התהייה העמוקה ביותר של חלל ועומק אמיתיים שאינם תלויים בשום חוש וכוחם בהתבוננות עומק אל משהו מסתורי הרבה יותר. הניצוץ הראשוני של ההבנה הקסומה ביותר שיכולה להיות: אין לידי אף אחד שיכול לתת תשובות. במצב שכזה עלול לקרות אחד מהשניים: השאלה תשרוד, תשנה צורה ותוסיף להישאל שוב ושוב באצטלה אחרת או שתהיה עצירה למחשבה אמיתית חקירתית, שאינה תלויה בחוש או ידע, רגע של התבוננות אל ההוויה הפנימית הטבעית העמוקה ביותר ומשם גילוי של עולם מופלא ומסתורי שחיכה להתגלות בצילה של חקירה פנימית אמיתית, שאף חוש לא יוכל לה. כזו שחובקת בתוכה את השואל והעונה גם יחד. דואט מופלא של מיזוג בין שאלה ומסתורין שאף תשובה לא תוכל לענות עליו עוד ושמתגלה לעיתים באופן נוגד הגיון כמעט עבור רובנו מתוך שלילה מוחלטת של כל מה שחשבנו שידענו אי-פעם מתוקף ניסיון, ידע קודם ומחקר.

 

הבעת ספק לצד פקפוק בכל מוסכמה הן הדגש המרכזי במשנתו של רנה דקארט. זו הייתה דרכו של הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי לברר וללבן כל בעיה ולהגיע לחקר האמת. יותר מכך, החיפוש אחר האמת המדעית, האובייקטיבית כרוך היה עבורו בהתכנסות אל העצמי. עפ"י נועה נעמן צאודרר שכתבה את הספר "בדידותו של פילוסוף", דקארט ראה את החיפוש אחר האמת כתהליך אינטימי ופרטי שמקיים כל אחד עם עצמו. תהליך הכרוך בהתכנסות של ההוגה פנימה, אל תוך מחשבותיו, ובהתנכרותו הכמעט מוחלטת לכל מה שמתחולל מחוץ לתהליכים פנימיים אלה שבנפשו. כל אינטראקציה אינטלקטואלית עם הבריות ולמעשה כל התערות עם העולם שמחוץ לרוח, נתפסה ע"י דקארט כהפרעה ממשית לתהליך החשיבה וכמכשול בדרכו אל האמת.

 

למרות סבלו מן הבדידות בה היה שרוי לעיתים, נראה היה שגילה משיכה עזה למצב זה. רופא הולנדי בן זמנו כתב: "הייתי רואה אותו לעיתים קרובות, ותמיד מצאתי אדם שלא קרא ספרים ושלא היו ברשותו ספרים, שהיה שקוע כל כולו בהגיונותיו ובבדידותו". בחיבורו משנת 1637 "מאמר על המתודה" מרבה דקארט לספר על נטייתו להתבודד ומדבר בשבחה של דרך חיים זו: "יכולתי לשבת יחידי ומתבודד כבמדברות רחוקים בלא שאהא חסר באותה שעה אף אחת מן הנוחיות המצויות בכרכים שאוכלוסיהם מרובים ביותר". הוא אף ממשיך ומספר כי שם הגה הגיונות מטפיסיים ובלתי-רגילים וכי ברור לו שלא יוכל לשתף בהם כל אדם. מה ראה דקארט באותם רגעי התבוננות? ייתכן ולא נדע לעולם, אך לספרו המשפיע ביותר בחר לתת את הכותרת הלטינית "Meditationes" שפירושה בלטינית: הרהורים, מדיטציה, שקיעה במחשבות ובו הדברים כתובים בגוף ראשון יחיד, כמעין אוטוביוגרפיה או הרהורי-לב.

 

רנה דקארט נולד בכפר קטן הקרוי היום על שמו, במערב צרפת ב- 31 במרס 1596. אמו נפטרה כשהיה כבן שנה והוא גדל אצל מינקת ואצל סבתו והתחנך בבי"ס ישועי. מקצועות הלימודים החביבים עליו היו שירה ומתמטיקה, עליה השפיע לאחר מכן רבות. בגיל צעיר החליט שלמד דיו ויצא לשוטט בעולם. במשך שנתיים שירת כמתנדב בצבא הולנד. לאחר מכן שהה 6 שנים בגרמניה, בוהמיה, אוסטריה ואיטליה. ב-1625 חזר לצרפת, אך לאחר מכן עז להולנד ובה חי בה במשך 21 שנה. במהלך שנים אלה ניהל חליפת-מכתבים עם אנשי-מדע והוגי-דעות רבים במקומות שונים ושקד על ספריו. בגיל 23 חלם שלושה חלומות בזה אחר זה, תיעד כל אחד מהם בכתב והוסיף להם את פרשנותו. בהיותו מודע לאופי הסימבולי של חלומותיו, האמין שהם עוסקים בחייו ובחיפוש שלו אחר דרך חדשה מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית. הוא ראה את חלומותיו כאישור לכך שהגיע לנקודת מפנה בחייו ופירש אותם כאות לייעוד שנגזר עליו משמים לעצב שיטה חדשה ולכונן דרך חדשה להכרת האמת. ב-1649 קיבל את הזמנתה של המלכה כריסטינה, עימה שהה בקשרי ידידות ונסע לשבדיה ללמדה. זו הבטיחה לנהוג בו כפי שתיאר את רצונו ב"מאמר על המתודה" (1637): "אהיה אסיר-תודה יותר למי שיתנני בטובו ליהנות באין מפריע משעות-הפנאי שלי מאשר למי שיציע לפני את המשרות המכובדות ביותר שבעולם". המלכה לא עמדה בהבטחתה והתעקשה שילמדה פילוסופיה דווקא לפנות בוקר. דקארט מת מדלקת ריאות כשנה לאחר מכן. חיבוריו הבולטים הם: "מאמר על המתודה" ו"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" (1641). ב"מאמר על המתודה" מופיע לראשונה הטיעון המפורסם: "אני חושב, אני קיים".

 

בחיבור זה ערך ניסוי מחשבתי, שבתחילתו הניח שכל תחושותיו ותפיסותיו אינן מדויקות ובסופו הגיע למסקנה כי הדרך היחידה לבסס את קיומו של העולם כפי שהוא מכיר אותו היא על דרך הניסוי המחשבתי ולא על סמך התצפית. במהלך חקירותיו, ניסח כללים להדרכת השכל וב"מאמר על המתודה" סיכם והעמיד את הכללים על ארבעה:

1.         לא לקבל שום דבר כאמיתי, כשאיני יודע באופן ברור שאמנם כן הוא.

2.         לחלק כל קושיה לחלקים מרובים ככל האפשר ולפותרה באופן הטוב ביותר.

3.         לערוך את מחשבותיי בסדר: להתחיל בדברים שהם פשוטים ביותר ושקל ביותר להכירם, כדי לעלות בהדרגה עד הדברים היותר מורכבים.

4.         לבדוק את הכול שוב היטב כדי להיות בטוח שלא דילגתי על שום דבר.

חשיבתו הייתה רדיקלית. הוא ניסה לעקור מן השורש את חשיבת ימה"ב, שהוחדרה בו ולהתחיל מחדש על בסיס יציב. ב"הגיונות" הוא מתאר כיצד הבין שכל דעותיו הקודמות היו כוזבות והוא מחפש אחר משהו וודאי עליו יוכל להניח את אבני היסוד ועליהן לבנות אבנים נוספות עד שיגיע להשקפת עולם מוצקה. שיטתו נודעה כ"ספקנות מתודולוגית": הטלת ספק בכל רעיון שניתן להטיל בו ספק, כשהמטרה היא להגיע לנקודת-הוודאות. הוא טוען, כי תודעת האדם מסוגלת להטיל ספק בכל גורם במציאות החיצונית: בקיומם של עצמים, בהיסטוריה, בגוף עצמו ואף בעקרונות הפיזיקה, החלל והזמן. כל אלו עשויים להיות אשליה, שכן האדם משיג אותם אך ורק דרך התנסות חושיו, התנסות אשר אין לאדם ערובה לגביה. לפי דקארט כל אדם יכול להחליט בעצמו לגבי תוקפן של טענות ולמעשה חייב לעשות כן. תהליך הטלת הספק חייב להיות שיטתי ולהתחיל מהיסוד, כשהוא מקיף את כל סוגי הטענות הקיימים. לאחר שבתום תהליך מצוי דקארט במצב של ספק מוחלט וכולל, הוא מרגיש מחויב למצוא נקודת-אחיזה אחת. עליו למצוא אמת וודאית אחת לפחות, לפני שישקע בתהום הספק המוחלט. הוא אכן מוצא אותה: אם יש כל כך הרבה דברים שניתן להטיל בהם ספק, הרי שחייב להיות בנמצא מישהו או משהו, שמטיל את הספק הזה. דקארט טוען כי יש לו מחשבות רבות והוא אינו יכול להטיל ספק במחשבות הרבות הללו ולכן חייב להיות קיים מישהו שחושב אותן-אני. אני יכול לאשר את קיומי באמצעות המחשבה ולכן: אני חושב-אני קיים. לאחר הוכחת היותו חושב וקיים הוא הוסיף ותר אחרי אמת בסיסית, ממנה יוכל לבנות את תורתו ולכן ניסה להוכיח את היות אלוהים שערב לאמת ומבטיח את ביסוסו של המדע, זאת משום שהוא ערב לשלשלת כולה של ההוכחות שאנו מבצעים תוך שאנו יוצאים מהאור הטבעי. אליבא דדקארט, אלוהים ברא את האמיתות הנצחיות והוא שמבטיח את ביסוסו של המדע. אלוהים ברא את המשפטים הלוגיים, את האמיתות המתמטיות, את חוקי הפיסיקה, ואת מהות הדברים. כל משפט אמיתי שמוכר על ידינו נברא ע"י האל ודבר זה מבטיח את אמיתותו. ההנחה הוודאית, שמתוכה ניתן להסיק את כל המסקנות, היא קיומו של תהליך החשיבה, הפקפוק בדברים, העמדתם במבחן והסקת המסקנות.

 

המשפט "אני חושב, משמע אני קיים", מציג את החשיבה, את הספק, כוודאות היחידה. מתוך ידיעה זו שאדם יודע שאינו יודע ושאינו שלם, הסיק דקארט את קיום האל: האדם המפקפק יודע את אי-שלמותו וידיעה זו מסתמכת על ידיעתו שאכן קיימת שלמות שהיא האלוהים. עוד הוא אומר שמכיוון שהאלוהים הוא טוב מטבעו, ואינו משקר (שכן שקר הוא חוסר אמת, ואלוהים הוא האמת בהתגלמותה והוא מושלם), הרי שהוא לא יגרום לנו לחיות בעולם שהוא אשליה טוטאלית. לכן החושים שלנו אכן משקפים את העולם האמיתי כפי שאלוהים ברא אותו. זהו הבסיס לרציונליזם של הפילוסופיה המערבית. "הגיונות" היווה בסיס לפילוסופיה חדשה, שמטרתה ביסוס ודאות ומתן לגיטימציה ע"י השכל. ב"הגיונות" דקארט מעלה שאלות ותהיות, בודק אותן ושולל או מאשר, בהתאם למסקנות וההוכחות אליהן הוא מגיע. נכון יהיה בשלב זה לפרוש את ההגיונות, כפי שפרש אותם בספר תוך שימוש בדוגמאות, אשר תמחשנה את כוחה של השאלה והשלילה בהגותו: 

"על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק": השאלה הראשונה שדקארט שואל היא במה אני צריך להטיל ספק. הוא מתחיל תהליך של הטלת ספק בכל מה שמקורו בחושים. הוא מציין שישנם דברים שקשה לי להטיל בהם ספק, משום שהם נראים מאוד אמיתיים ויש הכרח להטיל ספק גם בתחושות אלו. כל דבר הנקלט דרך החושים עלול להיות חלק מחלום או אשליה. בחלום אנו רואים או מרגישים דברים הנראים כאמיתיים, אך הם אינם קיימים במציאות. אנחנו ישנים בלילה וחווים חוויות בחלום. כאשר אנחנו מתעוררים אנחנו נוכחים לדעת שזה היה חלום ("כמה פעמים חלמתי בלילה שאני נמצא כאן, במקום הזה ממש, לבוש, ישוב אל מול האח, שעה שלאמיתו של דבר שכבתי עירום במיטתי?"). כפי שאנחנו לא יודעים בזמן החלום שאנחנו חולמים, אנחנו לא יכולים לדעת האם בחיינו אנחנו לא גם כן חולמים, כך שאיננו יכולים להסתמך על נתונים שמקורם מן החושים ולהבינם כאמיתיים בהכרח. אם כך, ידיעותינו אינן ודאיות באופן ברור. בשונה מהידע המתקבל ע"י החושים, יש אמיתות שאינן תלויות בחושים, כגון אמיתות מתמטיות. בין בחלום ובין בהקיץ לא משתנה האמת ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. אך גם אמיתות אלה, שנראות נכונות בחלום ובמצב ער, עלולות להיות חלק מאשליה של איזשהו מלאך רמאי, אשר גורם לנו לחשוב כך. יש גורם שגורם לנו לחוות חוויות ע"י מניפולציות ("אניח כי לא אל אמיתי הוא מקורה העליון של האמת, אלא מלאך זדוני כלשהו, שערום הוא ורמאי כפי שהוא אדיר כוח, והוא משתמש במלוא עוצמת תחבולותיו כדי להטעות אותי: אחשוב שהשמים, האוויר, הארץ, הצבעים, הצורות, הצלילים וכל הדברים החיצוניים שאנו רואים, אינם אלא אשליות וגנבות-דעת, שהוא עשה בהם שימוש כדי להכשילני בתמימותי. אתפוס את עצמי כאילו אין לי ידיים ואין לי עיניים ואין לי בשר ואין לי דם, ואני משולל חושים לחלוטין, וכאילו אף-על-פי-כן אני שוגה להאמין שכל הדברים הללו מצויים ברשותי"). לכן יש להטיל ספק גם בדברים הנראים לנו אמת מוחלטת. הפרק מסתיים בספק מוחלט. אין אפשרות לדעת מה אמיתי ומה לא והספק הגדול ביותר הוא האם אני קיים בכלל.

 

"על טבעה של הרוח האנושית, ועל כך שניתן להכירה ביתר קלות מאשר את הגוף": דקארט ממשיך בהטלת ספק גורפת ונחוש להמשיך בדרך זו עד אשר יתגלה לפניו דבר מה וודאי. השלב הראשון שוודאי כרגע הוא שאין דבר שהוא וודאי ("אני מניח אפוא שכל הדברים שאני רואה הם שקריים, אני משכנע את עצמי כי מאום מכל מה שמציג לי זכרוני המלא שקרים לא היה מעולם. אני חושב שאין לי שום חושים, אני מאמין שגוף, צורה, התפשטות, תנועה ומקום, הם כולם בדיונות פרי רוחי. מה יוכל אפוא להיחשב לאמיתי? אולי לא כלום אלא זאת בלבד, שאין בעולם שום דבר ודאי"). כעת הוא אומר שעצם זה שאני מטיל ספק, מעיד על כך שאני דבר מה. יכול להיות שהמלאך הרמאי הוא זה שמשלה אותי ורק נדמה לי שאני מטיל ספק, אך עצם זה שהוא מרמה אותי מעיד על כך שאני דבר מה ("אבל אני, מי אני, עתה משאני מניח כי ישנו מישהו בעל יכולת כבירה וכן, אם יורשה לי לומר, כה ערום וזדוני, המפעיל את כל כוחותיו ואת מלוא עוצמת תחבולתו כדי להוליכני שולל? האומנם יכול אני להיות סמוך ובטוח שיש לי ולו מעט מזער מכל הדברים שייחסתי זה-עתה לטבע הגופני? אני מהרהר בכך בתשומת-לב, ובוחן ושב ובוחן את כל הדברים הלו ברוחי"). דקארט מסייג את דבריו ואמר שאם אני לא חושב אני לא באמת קיים. כלומר אני קיים רק אם אני מטיל ספק. זה שאני דבר שמטיל ספק, משמעותו שאני חושב. זהו הדבר אחד שדקארט לא מצליח לערער. הוא לא יכול להטיל ספק בעובדה, שהוא מטיל ספק. הוא לא יכול להטיל ספק במה שהוא עושה באותו רגע ולכן זה הפך להיות הדבר הוודאי היחיד מבחינתו. בעזרת המשפט "אני חושב משמע אני קיים" דקארט מוכיח את קיום האני. כוונתו של דקארט אינה לקיום הגוף אלא לקיום המחשבה. הוא מוכיח את קיומו כמחשבה. הוא אינו יכול להוכיח את עצמו כגוף כי את עצמו הוא רואה דרך החושים, שבהם הוא מטיל ספק. בהטלת הספק השיטתית הוא מטיל ספק בכל דבר, מלבד המחשבות עצמן. רק מחשבות מסדר שני הן בטוחות: המחשבה ש"אני חושב", לא שמה שאני חושב הוא נכון. לא הגוף או הרגש נותנים לאדם את ההרגשה שהוא קיים, אלא המחשבה.

 

"על האל, שהוא קיים": אחת הטענות נגד דקארט היא כי לאחר הוכחת קיומו של אני חושב ולכן קיים, מתחיל החלק המאכזב בחיבורו ובו הוא מתחנחן אל הכנסייה הקתולית, שאיימה עליו בעקיפין ומכניס למשנתו הפילוסופית, תכנים שיתאימו לה. בתקופתו נרדפו הוגים כגון גלילאו גליליי וג'ורדנו ברונו והוא עצמו גנז חיבור מדעי אודות העולם בשל כך. באיגרת שצורפה ל"הגיונות" הוא ביקש את הבנתם וחסותם של "כבוד הדיקן והמלומדים של הפקולטה הקדושה לתיאולוגיה בפריז" ובכך ניסה למנוע רדיפות בטענות של אפיקורסות. ראשית הפרק בהתבוננות פנימה ושלילה ("כעת אעצום את עיני, אאטום את אוזני, אתעלם מכל חושי, ואף ממחשבתי אמחה את כל דמויות הדברים הגופניים. או לפחות – מאחר שזאת כמעט אי-אפשר לעשות – אתייחס אליהן כאל תמונות-שווא מוטעות. וכך, מתוך התמקדות בעצמי בלבד ומתוך הסתכלות בפנימיותי, אנסה להיטיב להכירני ולהתוודע אט-אט לעצמי"). שלוש הוכחות לקיום האל מביא דקארט, מהן בפרק זה ומהן בחמישי. אלוהים חייב להיות קיים, מכיוון שאין ביכולתנו אפילו לדמיין אותו, או לתפוס מהו ובכל זאת המושג של קיומו קיים אצלנו. בשלב זה דקארט מנסה להחזיר את האמון בחושים: האל טוב מטבעו, ואינו משקר (שכן שקר הוא חוסר אמת, ואלוהים הוא האמת בהתגלמותה והוא מושלם ואין בו חוסר כלל), כך שלא יגרום לנו לחיות בעולם שהוא אשליה טוטאלית. לכן החושים שלנו אכן משקפים את העולם האמיתי כפי שאלוהים ברא אותו. דקארט מסביר שההיגיון השני גילה לנו רק אמת מדעית אחת שהוא קיים והוא מבקש להיחלץ ממצב זה. בשלב זה מתוך עצמו עליו ללמוד על העולם שמחוצה לו. הוא בוחר בגישה של הסתכלות פנימה, בהנחה שמבט פנימה אל תוך נפשו עשוי לספק את ההכרות הוודאיות ביותר. עוד תובנה של דקארט היא שדבר לא יכול לנבוע מדבר נחות ממנו. לכן, משום שאני חלקי, לא שלם וסופי, לא ייתכן שאני יצרתי את הרעיון של דבר מושלם ואינסופי. לכן כנראה יש דבר שהוא מושלם ואינסופי, שהוא האל. אחת השלמויות שנוצרו ע"י הדבר המושלם היא קיומו של זה שמטיל ספק, ולכן לא ייתכן ששלמות זו לא תתקיים באל. לא ייתכן שדבר שאינו מושלם ייצור מחשבה על דבר מושלם יותר ממנו, ולכן קיומו של דבר מושלם ואינסופי הוא מחויב המציאות. אותו דבר מושלם ואינסופי הוא בעל כל השלמויות, ולכן יש לו גם את מושג הקיום שיש בי, שאני איני מושלם. מעצם כך שהאל הוא מושלם הוא בהכרח אינו רמאי ולא משלה אותנו. למעשה אין לנו סיבה לחשוב שהאל מרמה אותנו.

 

"על האמיתי ועל השקרי": בהיגיון זה עוסק דקארט בשאלה מהו מקור הטעות ("הטעות איננה שלילה טהורה, כלומר אין היא אך מגרעת או חסר של שלמות כלשהי שכלל איננה שייכת לי, אלא היא העדר בידיעה זו או אחרת אשר נדמה כי צריך היה שתהיה לי"). והוא שואל: אם האל מושלם וממנו נוצרנו, מדוע אנחנו טועים? התשובה אליה הוא מגיע בשלב זה: טעות אפשרית כשאינני חושב בצורה בהירה ומובחנת. הסיבה לטעויות היא שהרצון שלי הרבה יותר מקיף מאשר השכל. לכן אני לא מכיל אותו רק על מה שאני מבין ויודע אלא גם מעבר. למעשה, מקור החטא ומקור הטעות, הוא הרצון. האל נתן לי יכולת בחירה, ואם אבחר לא לפי השכל, אטעה ואחטא. כדי לא לטעות עלי לבחור רק מתוך ידעה ברורה ומובחנת. כלומר, רק אם אין לי ספק אני צריך לפעול. כאשר יש ספק, עלי לחכות ולהמשיך לחקור עד שאגלה את אמת הברורה והמובחנת ואז לפעול, כשעיקרו של דבר הוא לפעול מתוך תפיסה ברורה ומובחנת. השכל הוא זה שיגיד לי לא לחרוץ משפט אם אין לי ידיעה ברורה ומובחנת ואי-הישמעות לשכל הוא מקור הטעות. אם אבחר בחירה שגויה, רק אני אהיה אשם בפזיזות ובחוסר שימוש בשכלי.

 

"על מהותם של הדברים החומריים ושוב על האל, שהוא קיים": דקארט מודע לכך שעבודתו טרם הסתיימה ("נותרו עוד דברים רבים שעלי לבחון, בנוגע לתאריו של האל ובנוגע לטבעי שלי, כלומר לטבעה של רוחי... מה שבעיקר עלי לעשות הוא לנסות להיחלץ ולהיפטר מכל הספקות שאל תוכם נקלעתי בימים האחרונים, ולראות אם אפשר לנו לדעת דבר-מה בטוח על הדברים החומריים"). בפרק זה הוא עוסק באופייה של המתמטיקה ומציג הוכחה נוספת לקיום האל. טענתו היא שאני לא לומד דברים חדשים על הדברים החומריים אלא נזכר בדברים שנמצאים ברוחי אך טרם הפניתי את מחשבתי אליהם ("בשעה שאני מתחיל לגלותם נדמה לי שאינני לומד שום דבר חדש, אלא בעצם נזכר מחדש במה שכבר ידעתי בעבר, כלומר תופס דברים שכבר היו ברוחי, אף שטרם הפניתי אליהם את מחשבתי"). אלוהים ברא את אמיתות המתמטיקה והלוגיקה והן האמיתות הנצחיות. בריאתן היא ביטוי לכוחו וכל-יכולתו. הגיון מתמטי אינו יכול להיות חזק מאלוהים.

 

"על קיומם של הדברים החומריים, ועל ההבחנה הממשית בין נפש האדם ובין גופו": בפרק זה עוסק דקארט בהוכחת קיומם של הדברים החומריים ("האם ישנו דבר אינטימי יותר אצל אדם, או פנימי לו יותר, מאשר הכאב? ובכל זאת נזדמן לי לשמוע מפיהם של אנשים קטועי-יד וקטועי-רגל, כי מעת-לעת עדיין נדמה להם שהם חשים כאב באיבר שהיה אצלם כרות. והדבר נתן לי יסוד לחשוב, כי אף אני איני יכול להיות בטוח שיש פגע באחד מאיברי, גם אם אני חש בו את הכאב") וההבדל בין נפש לגוף. הוא מנסה להגדיר את הגופים דרך מושג ההתפשטות אשר אותו אנו תופסים באופן ברור ומובחן. לכן, למעשה אנו תופסים את הגופים עצמם באופן ברור ומובחן. מכיוון שאני רואה גופים ואני חש בהם, ומכיוון שהאל הוא טוב והוא לא מנסה לתעתע בי, אין לי שום סיבה לחשוב שאני טועה כאשר אני תופס את הגופים החומריים.

 

וכך מסתיים החיבור: "אך הואיל והכורח לפעול מאלץ אותנו לעיתים קרובות לגבש את דעתנו בטרם היה לנו הפנאי לשקול את הדברים בקפידה כזו, עלינו להודות בכך שחיי האדם לעיתים מאוד קרובות נוטים הם אל השגיאה בדברים הפרטיים, ומן הראוי אפוא להכיר בחולשתו של טבענו ובקוצר ידו".

האם פונה דקארט מראש למקטרגיו? מקריאה בכתביו עולה פעמים רבות תחושה של ניסוי מחשבתי שהוחמץ ונעצר, כנראה גם בשל נסיבות התלויות בהלך הרוח התקופתי ורדיפות של הוגים גדולים בתקופתו. פעמים רבות ביקרו את טיעוניו מסיבות רבות, ביניהן מעגליות ופערים. הביקורות התייחסו לטענות עצמן ולאו-דווקא לשימוש בשאלה ושלילה. התפיסה המחשבתית, השיטה וכן הטיעון הידוע והחשוב שעלה מהם: "אני חושב, משמע אני קיים", היוו פריצת דרך בעולם הפילוסופיה והם ציון דרך מרכזי עד היום. בסופו ולאורכו של "הגיונות" דקארט מזמין אותנו הזמנה מרגשת לשאול אודות כל דבר ולשלול אותו, אותה הזמנה שפגש הילד במדבר: לשאול ולחקור.

השאלה כטכניקה לגילוי האמת היא כלי מופלא טומן עוצמה וקסם. היא עמוסת כוח ופוטנציאל לשינוי דפוסי חשיבה מעצם היותה מסתירה אפשרויות רבות מאחורי קסם של תהייה. אם רק נסכים לעמוד מולה, היא תהיה לנו כדלת קסמים שלעובר בה יש אפשרות להגיע לעולמות שלמים, מסתוריים, אינסופיים, לא ידועים ומרתקים.

לרוב שאלה מובילה לשאלה נוספת ובתהליך חקירתי עמוק ואמיתי של שאילה מתוך רצון להגיע לטיבם העמוק של הדברים, פעמים רבות ניתן להגיע ואף טבעי שכך יקרה אל הריק המושלם האינסופי, אותו ריק שגרם לדקארט להיאחז במחשבה כטובע, כי לא נותר לו עוד דבר שניתן להיאחז בו.

אותו ריק מסתורי באופן פרדוכסלי הוא השלמות כולה. זהו המקום שבו אין עוד שאלות. מתוך הכניעה לכך שהשאלות הסתיימו ואין תשובה שנובעת מידע קיים, לאחר שכל מה שידענו עלה אל פני השטח, נשלל ונפסל, נפרש עולם חדש ושלם.

באופן עוד יותר פרדוכסלי, ככל שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר, אנחנו יודעים בעצם פחות מכיוון שכשאנחנו סבורים שאנחנו יודעים, אנחנו מפסיקים לשאול ולחקור. ברגעים כאלה של אחיזה בידע, אנחנו נאחזים פשוט בישן הקיים, כאשר בעצם כל רגע בחיים הוא לידה מחדש וכשאנו חושבים שאנו יודעים מה יוולד, למעשה סתמנו את הגולל על העולם החקירתי כולו ועל כל מה שיש עוד לגלות בכלל.

 

אם אנחנו בטוחים כבר שאנו יודעים ושואלים מתוך מצבור של מה שהוא ידוע, הרי ששום דבר חדש לא יכול להיכנס למרחב שכזה, בו יש כמעט אך ורק עומס של ידע היסטורי קיים המבוסס (כביכול) על ניסיון. ברגע שאפשרנו שאלה, יצרנו פתח חדש להרהור וחשיבה.

ניתן לבצע ניסוי ולהיות לרגע דקארט או כל חוקר אחר שמשתמש בשאלה ושלילה: אם בכל בוקר, כשאני פוקח את עיני אני שואל מהו העולם שבו אני חי, או אפילו שאלה כמו מהי באמת ציפור, כאילו לא ראיתי חיה שכזו או דומה לה מעולם, כאילו אין לי אפילו שום מושג קלוש של מהי חיה, הרי שאז יש לי אפשרות לשלול כל דבר ולדעת שאולי אין עולם או שהעולם שהכרתי עד לפני רגע הוא שונה כעת לחלוטין. אז ייתכן ואותה ציפור היא פרי דמיוני או מושג ששד מתעתע הניח בשיגיונו לנגד עיני או במוחי וייתכן בכלל שאני סוליפיסט, היוצר את עולמו במו עצמו ואז מהי ציפור ומהו עולם? אם כאשר אני פוקח עיניים ויוצא לרחוב, אני כבר יודע בוודאות מוחלטת שאראה את אותם הנופים שכבר חלפו על פני אתמול, הרי שהניוון והידע הנובע מזיכרון הם השולטים וחוסמים את דרכו של החדש והרענן עטור היופי ההתגלותי החדש והמפעים.

אך אם בכל פעם שארצה לדעת משהו באמת, אתבונן בו כאילו פגשתי בו לראשונה, כמה יופי יכול אז להיות בטריותם של הדברים שנולדו מתוך כך ששאלתי לגבי מה שחשבתי שידעתי, שתהיתי לגביו ושנשלל והוביל אותי בקסמו ומסתוריותו לרגע חדש נוכחי.