גאונות ויצירתיות בלתי מוגבלת התכתבות עם ליאונרדו דה וינצ'י
תום אקרט
לא כל יום אנחנו זוכים לפגוש אדם שמותיר אחריו כל כך הרבה מסתורין ופליאה – מהסוג החיובי, מהסוג המפעים. אדם שנראה שהלך הרבה מעבר לגבולות האנושיים המוכרים והוכיח שקיים בנו פוטנציאל הרבה הרבה יותר גדול ממה שאנו מדמיינים. עם זאת כוחו של אחד כזה מותיר ללא ספק חותם ברור שלא ניתן להחמיצו וכך מתמזל מזלנו לבוא במגע עם רוחו של אדם כזה דרך מורשתו בתודעה האנושית.
ליאונרדו דה וינצ'י – איש רנסנס מהמעלה הראשונה, נותר תעלומה עד היום ועם זאת השאיר אחריו חומרים מלאי תבונה ויצירתיות, מלאי עושר ויופי שיכולים לאפשר לאלו שבליבם מפעמת פליאה ביחס לחיים ושמשתוקקים באמת לגלות ולצלול אל המסתורין שבהם, לפתוח את הפוטנציאל הרדום בתוכם של חקירה אמיתית וחסרת פחד את פלא החיים. ליאונרדו עצמו לא היה איש משכיל באופן רשמי ואת מרבית חוכמתו וכישוריו רכש במו ידיו מתוך סקרנות אין קץ והיותו רוח חופשית באמת שלא הייתה מוגבלת לשום "הקטנה עצמית" שהחברה כה מטפחת. תחומי עיסוקו היו רבים ומגוונים. מאנטומיה, דרך ציור, מוזיקה, אסטרונומיה, אדריכלות, פיסול, מהנדס צבאי, מדע, תחום התעופה, בוטניקה ועוד. יש התוהים כיצד אדם אחד היה מבריק כל כך בתחומים כה רבים במהלך תקופת חיים אחת.
ואכן זו שאלה שראוי שנשאל. מהו סוד כוחו של ליאונרדו? מה איפשר לו כזה מעוף בלתי מוגבל וכזו תעוזה לגלות, להמציא ולחקור?
עבור רובנו, סקרנות היא משהו נשכח, סוג של זיכרון רחוק מהילדות אולי, שבה עוד ניחנו בסוג של תום ורעננות, סוג של מפגש ישיר עם החיים ועם הפלא המרטיט שהם. אם ננסה רגע להיזכר, לבטח נוכל לאתר רגעים שבהם כילדים יכולנו להתפעם מהפשוט שבחפצים, אולי מאיזה צעצוע ואפילו מאדם שנהג לבקר אותנו ועורר בנו תחושות עזות וכמיהה לשהות עוד במחיצתו. או אפילו מקומות ומראות שהשאירו בנו חותם עז, שמשהו בהם הקסים אותנו עד עמקי הנשמה. ואז ככל שגדלנו, באופן לא מוסבר הלך התום ואיתו התפוגגה הפליאה ולאט לאט איבדנו את היכולת לבוא במגע עם הקסם הבלתי מוסבר והעמוק לאין חקר של החיים. ומשם הדברים המשיכו להידרדר ומצאנו את עצמנו מאבדים אמון באפשרות להתפלא מהחיים, וכדי להגן על עצמנו מלחוש את הכאב הבלתי נסבל שבכך, התחלנו למצוא סיבות הגיוניות למצבנו הקהה וחסר השמחה. "זה כנראה חלק מההתבגרות, או אולי כילדים אנחנו מדמיינים דברים ואז זה נותן תחושת פלא אבל מגיע יום שגדלים ומבינים דברים ואז הפלא נעלם". ואפילו הלכנו ממש רחוק ובאמצעות המדע אנחנו מנסים להוכיח שניתן לפצח את סוד החיים,שניתן להמית סופית את המסתורין והפלא מאחורי החידה הלא פתורה הזו שמצאנו את עצמנו בתוכה יום בהיר אחד.
ליאונרדו דה וינצ'י הגיע לעולמנו כדי להזכיר לנו שלא רק שאל לנו לנסות להגיע לתשובות האולטימטיביות ולסיים את העניין עם "פרשת החיים" , אלא שעלינו לטפח ולהצית בתוכנו את רוח הסקרנות הבלתי נדלית ואת היכולת ליהנות עד המעמקים מלתור אחר מסתורי החיים – לא מתוך דחף הישגי וחסר מנוחה שנועד להשקיט את פחדינו מהלא נודע – אלא להיפך, מתוך כמיהה תמידית ובלתי פוסקת שהיא חלק מטבענו האמיתי והיא – לאהוב בצורה בלתי נתפשת את הלא ידוע ולכמוה לצלול אל תוכו מתוך רוח הרפתקה ועניין שאינם נגמרים. איזה נפלא!
ליאונרדו טען שהעניין בחיים הוא לא למצוא את התשובות הנכונות אלא לחפש אחר השאלות הגדולות והנכונות שיפתחו בפנינו את הדלתות אל הדברים הגדולים והחשובים באמת בחיים. בכל אחד מאיתנו קיים חלק עמוק עמוק בפנים שאם נציץ אל תוכו נוכל לגלות מעין רשימת שאלות מלאת שמחה ופליאה ביחס לטבע החיים ולתופעות שבהם. אך כדי לבוא במגע עם אותו חלק מלא פליאה ושמחה, אותו חלק שכל כולו מעוניין ללכת לאיבוד בתוך הפלא האינסופי והמרטיט של החיים, ניאלץ לעשות סוג של reset בתוך המערכת שלנו. צברנו המון ידע, המון הגדרות, המון דעות, רעיונות, תפישות, אמונות ועמדות שביחד יצרו מעין חומה שאינה מאפשרת לנו לבוא במגע עם עצמנו האמיתי, התם ומלא הסקרנות. אם כן, מה יכול לאפשר לנו לעשות את הניקוי הזה?
את תורתו של דה וינצ'י מלווים כמה עקרונות יסוד וכדי להיכנס לעומק אל תוך המקום התם בתוכנו שיכול לשאול ולחקור ניכנס לעומק אל תוך שניים מעקרונות אלו. אלו שני עקרונות נפרדים ועם זאת מחוברים האחד לשני ומאפשרים האחד את השני. העיקרון הראשון הוא עקרון העמימות או כפי שהוא מכונה באיטלקית (שפתו של ליאונרדו) – Sfumato שפירושו "מתערפל" או "עולה בעשן". עיקרון זה בא ללמד אותנו לפגוש את אי הוודאות שבחיים וללמוד להרגיש בנוח בתוכה, לשמור על ראש פתוח מולה. רובנו ככולנו חונכנו והורגלנו להאמין שצריך תמיד לדעת משהו ושמצב של חוסר ידיעה מצביע על חולשה או על סכנה כלשהי. מי שיודע הרבה נחשב בעייני רבים לחכם ואילו מי שאין ברשותו מאגרי מידע רחבים עשוי להיתפש כחסר אופי וכד'. דה וינצ'י מכוון אותנו פה להביט באחת מהתניוות היסוד הראשוניות ביותר מהן אנו בנויים והיא הצורך בביטחון. הצעד הראשון כדי להתחיל את ה-reset למערכת שלנו יהיה להביט פנימה אל תוכנו ולראות שהאמת היא שאנחנו די מפחדים מהאפשרות של לא לדעת משהו, מהאפשרות שלא נוכל לתפוש משהו באמצעות המחשבה שלנו. הפחד מהלא ידוע טבוע בתוכנו מאד עמוק – הן ברמה הפיזית ההישרדותית והן ברמה הפסיכולוגית. בתור התחלה עלינו ללמוד להעמיד בסימן שאלה את אותו חלק בתוכנו שנוטה להיות בטוח מדי בידיעותיו, באמונותיו, בזיכרונותיו ובעמדותיו. האם אנחנו באמת כל כך יודעים על החיים כמו שאנו חושבים? יתכן שיש לנו מידע על מכוניות, על ספורט, על כלכלה, פוליטיקה, פיזיקה ועוד, אך האם באמת אנחנו יודעים משהו על החיים? אם נביט בכנות נגלה ששום דבר מהידע שיש לנו לא באמת מעניק לנו וודאות כפי שאולי קיווינו, אלא למעשה מסתיר מאיתנו את המפגש הישיר עם המסתורין של החיים. שמירה על העמדות שלנו היא כמו היאחזות נואשת שמנסה להימנע ממפגש עם הפלא הבלתי נתפס שקיים כעט ובכל רגע.
אחת הדרכים בהן ליאונרדו ביטא את חוסר הודאות והמסתורין הייתה דרך ציורים שכללו בתוכם פרדוקסים, כמו למשל לצייר מקומות מפחידים ונוראיים המכים את הצופה בתדהמה ולעומת זאת מקומות נעימים, מתוקים ומענגים עם שדות של פרחים ססגוניים, וכל זאת מתוך המגע שלו עם הפלא של החיים שבתוכו הכל אפשרי, אין מגבלה ופרדוקסים נפגשים להם ללא קונפליקט.
לכן, כדי להתחיל לחקור ממקום אותנטי ותם עלינו להתחיל בשלילת הידע הקיים שלנו, שלילת העמדות והאמונות שלנו ביחס לדבר אותו אנו חוקרים ולאפשר לעצמנו להרפות אל תוך המרחב המסתורי של הלא ידוע. בהרפיה אל תוך הלא ידוע אנו מאפשרים להיגיון הרגיל שלנו לסגת הצידה ונותנים מקום למרחב חדש של אפשרויות בלתי ידועות להופיע. דרך נוספת ורבת עוצמה שמדגימה את עיקרון העמימות הייתה השימוש של ליאונרדו בציוריו בקווי מתאר מטושטשים ובצבעים רכים. אלו אפשרו לצורות להתמזג זו בזו והשאירו תמיד מקום לדמיון. נוכל לדמות את קווי המתאר המטושטשים לתודעתנו שנשארת גמישה ופתוחה וכך מאפשרת לעצמה להתמזג ולהיפתח אל דברים חדשים ואילו הצבעים הרכים כעמדות שלנו, שגם כשהן מופיעות, איננו נתפסים אליהן כאל עובדות סופיות ומוחלטות אלא מאפשרים לעצמנו להיות יותר רכים ועדינים ולאפשר להן להשתנות. כאשר אנחנו מוכנים להיות במצב זה של פתיחות, במצב זה של סימן שאלה, אנחנו נפתחים אל מרחב בלתי מוגבל.
בשנת 1482 החליט לאונרדו להציע את עצמו בתור עובד של שליט מילאנו – לודביקו ספורצה וכתב את קורות חייו בצורה כה יוצאת דופן, כזו שביטאה רמה מאד גבוהה של חוסר מגבלה ואמון מוחלט ביכולת שלו ליצור ולמצוא פתרונות להכל. באותה תקופה כמובן שהרבה יצירתיות הושקעה ביצירת כלי מלחמה ודרכי הגנה מתוחכמות, וכמו בעוד תחומים רבים אחרים, גם ביצירת אסטרטגיות הגנה בטיחותית וגם ביצירת כלי מלחמה היה ליאונרדו יוצא מגדר הרגיל בגאוניותו. "יש לי תכניות לגשרים קלים וחזקים מאד הניתנים לנשיאה בקלות...", "במקרה של מצור, אני יודע כיצד להטות מים מחפיר, וכיצד לבנות מספר בלתי מוגבל של סולמות לטיפוס על חומה ומכשירים אחרים", "כמו כן ידועות לי דרכים להגיע לנקודה מסויימת דרך מערות ומעברים נפתלים סודיים, מבלי להקים שום רעש, גם אם יש צורך לעבור מתחת לנהר."
אלו הן חלק קטן מההצהרות שליאונרדו שלח בקורות חייו אל ספורצה וללא צל של ספק הדגים ביטחון מלא ביכולת שלו לעשות כל מה שצריך. נראה שאין שום גבול ליצירתיות שלו, ליכולת שלו למצוא פתרונות לאתגרים ולגלות דרכים שאף אחד לא ידע עליהן קודם לביצוע של כל מיני פעולות שונות ומגוונות – יהיה התחום אשר יהיה. הוא כמובן זכה במשרה.
אם כן, אנחנו עשויים לשאול את עצמנו, מאיפה נבע הלהט הכביר של דה וינצ'י לחקור ולגלות, להמציא ולחדש? מה דחף אותו לנוע כל הזמן לעבר הלא ידוע? אלו ללא ספק שאלות חשובות מכיוון שהן מסתירות מאחוריהן את העיקרון השני של ליאונרדו שעליו נדבר כאן והוא עקרון הסקרנות. עקרון זה גורס שסקרנות היא דחף טבעי לכל אדם, דחף שיצאנו איתו לאוויר העולם. זוהי התשוקה העזה לדעת עוד. בשנים הראשונות לחיים עסוק המוח בניסיון להרוות את הצמא האינסופי הזה ויש הטוענים שמלידה ואף קודם לכן כל חושיו של התינוק מכוונים לחקירה וללמידה. התינוקות עורכים ניסויים בכל מה שנמצא בסביבתם, כאילו היו מדענים קטנים. ברגע שהם גדלים ומסוגלים לדבר הם מתחילים לשאול שאלה אחר שאלה: "אמא איך זה פועל? למה נולדתי? מאין באים תינוקות?" ועוד ועוד. כל זה מצביע על כך שהכמיהה שלנו לגלות את הלא ידוע, להבין דברים חדשים היא דחף מולד. היכולת של ליאונרדו להיות מוקסם כילד, סקרנותו שלא ידעה שובעה, היקפם ועומקם של תחומי העניין שלו ונכונותו להטיל ספק בדעת המקובלת לא פחתו מעולם. הסקרנות הזינה את מעיין הגאונות שלו כל חייו הבוגרים.
אלמנט נוסף שקשור לעקרון הסקרנות ומאפשר לנו להיפתח אל חוסר מגבלה ויצירתיות בלתי נדלית הוא ההנאה מעצם תהליך החקירה וחוסר היקשרות להצלחות או לכישלונות לאורך הדרך. בדרכו, עשה ליאונרדו אינספור ניסיונות להמציא כל מיני חידושים ונכשל לא פעם ולא פעמיים ואף על פי כן, דבר לא עצר אותו ונראה שהיצירתיות שלו רק הלכה וגדלה עם השנים. כשהיה חוקר דבר מה – בין אם מבנה של פרח או את מבנהו האנטומי של איבר מסויים בגוף, הוא היה בוחן אותו מכל זווית אפשרית ומנסה לקבל תמונה כמה שיותר שלמה על מושא החקירה שלו. כשאנו ניגשים לנושא בחיינו שדורש פיתרון יצירתי, או כשאנו מעוניינים לחקור נושא כלשהו, היכולת לבדוק את הדברים מכל מיני זוויות מלמדת אותנו להישאר פתוחים, וממש לצאת מגבולותינו המוכרים, להביט על הדברים ממקומות שונים. באופן הזה אנחנו הולכים מעבר לגבולותינו ויותר אפשרויות עומדות לרשותנו מכיוון שאנחנו כמו אומרים לחיים – "אין לי שום עמדה קבועה וכל מה שבאמת מעניין אותי זה לגלות את האמת". וכשאנו מצויים בכזה מנח פנימי אותנטי מול החיים, אנחנו פותחים את עצמנו למרחב האפשרויות הבלתי מוגבל שלהם שדרכו ניתן לגלות כל דבר, למצוא פיתרון לכל דבר.
סקרנות בטבעה היא איכות שהמנח הפנימי שאותו היא מבטאת הוא בו זמנית פתיחות, פליאה וסימן שאלה מול תופעת החיים ובו זמנית כמיהה גדולה לגלות ולחקור אותם לעומקם. ליאונרדו לא הסכים לקבל תשובות חד משמעיות לגבי דברים וטען שעדיף המוות על לחיות ללא חירות. חירות מבחינתו בין היתר הייתה היכולת להיות פתוח לחלוטין ולבדוק דברים ממקור ראשון, לשאול את השאלות הנכונות שיובילו לגילוי התשובות הנכונות והמדויקות. לדוגמא:
- מתי אני מרגיש את עצמי הכי טבעי? אילו אנשים, מקומות ופעילויות גורמים לי להרגיש את עצמיותי בצורה המלאה ביותר?
- מה הכישרון הגדול ביותר שלי?
- מי המודלים לחיקוי שהשפיעו עליי ביותר?
- איך אני נתפש בעיני החבר הטוב ביותר שלי, האויב הגדול ביותר שלי, הבוס שלי, הילדים שלי, האנשים שעובדים איתי?
מעורר השראה בצורה לא רגילה לבוא במגע עם סקרנות כה אותנטית כשל ליאונרדו:
"האינכם רואים כמה רבות וכמה מגוונות הפעולות שמבצעים בני אדם? האינכם רואים כמה סוגים שונים של בעלי חיים קיימים, וכמה מינים של עצים,של צמחים ושל פרחים? איזה מגוון של גבעות ושל מישורים, של מעיינות, נהרות, ערים, מבנים ציבוריים ופרטיים; של כלים לשימושו של האדם; של תלבושות שונות, של עיטורים ושל דברי אומנות?"
העניין האמיתי הוא להתחבר אל הסקרנות באופן טבעי, מכיוון שהיא כבר קיימת בתוכנו, מכוסה בשכבות השונות של אמונות, דעות ועמדות. כדי להסיר אותן עלינו ללמוד לא להתייחס ברצינות מרובה אל הידע שקיים ברשותנו, אלא להישאר כל הזמן בסימן שאלה, פתוחים לאפשרויות נוספות שעוד לא מוכרות לנו. על ידי שלילה מתמדת של ידע ודעות שצברנו מתאפשר לנו לא רק להיפתח לידע והבנה עמוקה וחדשה של דברים אלא גם השאלות שנשאל יהיה עמוקות ומדוייקות יותר והן יובילו אותנו לגילויים רבי משמעות. בנוסף, לא רק שניפתח אל אפשרויות חדשות, אלא לאט לאט נוכל להפוך לסמכות שאינה תלויה בדעות ואישורים חיצוניים כדי לחקור דבר מה. לראשונה נוכל לפגוש את עצמנו כאותו "אדם ראשון" שלא היה מישהו לפניו שיגיד לו "ככה הם פני הדברים" ושהיה עליו לגלות את טבע המציאות והחיים. כמה זה מרגש! לקלוט שבמציאות אין מישהו מאחורינו שיאמר לנו משהו על החיים, מכיוון שכולנו באים מאותה נקודת מוצא ולכן אנחנו היחידים שיכולים להתבונן בסימן שאלה גדול ופתוח על החיים ולהשתוקק לגלות את סודותיהם.
כשמתחילים לקלוט שלא רק שאנחנו הסמכות היחידה שיכולה לחקור ולגלות, אלא שאין שום סיבה להיאחז במה שהאמנו לגבי עצמנו, לגבי המגבלות שלנו, לגבי מה מותר ומה אסור, או אז אנחנו מתחילים לנוע יותר ויותר לעומק המרחב היצירתי הבלתי מוגבל של המציאות ומבינים שאין סוף לאפשרויות היצירה, אין סוף לדרכים בהן ניתן לפתור בעיות ואתגרים, אין סוף למה שניתן לגלות. את זאת הוכיח ליאונרדו בהיותו איש אשכולות גאון ומצטיין בכל תחומי עיסוקו.
ואם ננסה לפצח משהו מהגאונות הזו שהופגנה על ידו, ניתן לומר בקצרה שסקרנות בלתי נדלית, יכולת להישאר פתוח ונינוח מול הלא ידוע וחוסר הסתפקות במועט יכולים לאפשר לנו את אותו מנח פנימי שבאמצעותו גדול הגאונים פעל וחי, המציא וגילה.
