פגישה פגישה מחודשת של התרבות המערבית עם הדיאלוג של סוקרטס Σωκράτης))
נגה סיני
צבירת ידע או ידיעה עצמית
מהי אי- ידיעה?
מהי פילוסופיה?
מהי שלילה לוגית?
אאותיפרון- מהי קדושה ואי קדושה?
מהי אבולוציה בקשר בין רוח וחומר?
מהו טיפח הנשמה?
גאולה דרך שאלה
פגישה בלתי צפויה
דמו עצמכם סובבים בכיכר העיר כשלפתע מגיח מולכם סוקרטס- אדם מרשים למראה גם אם רגליו היחפות וגלימתו השחוקה מלמדים על היותו עני מרוד. הוא מדובב אתכם לשיחה ויש בפיו מתנה יקרת ערך עבורכם- הוא מעוניין לשאול יחד אתכם שאלה.
לנו, בני הדור המודרני, ידועים היטב כל סיפורי השדים הבוקעים ממנורות לילה עשנות ומציעים לנו שאלה שבתוכה מגולמת הגשמת משאלות. דגי זהב מכושפים, קוסמים- בכל האגדות האלה ניתנת לנו ההזדמנות לקבל את משאלתנו העמוקה והיקרה מכל.
אך האם אנו יודעים מה רצוננו?
בדלפי (Delphi) של לפני 2400 שנה התשובה היתה חקוקה באבן וידועה, ובאתונה של אותה תקופה סבב סוקרטס ופיתה את העוברים והשווים, להגיע למשאלתם האותנטית ביותר דרך שאילת שאלות.
מה היה לו להציע להם שמתאים גם לנו היום, ברגע זה?
מהו מפתח הקסמים אל מה שהנשמה תמיד חלמה לחדור דרכו? הדרך היחידה האמיתית להיות מאושר באמת וחופשי?
התשובה הסוקרטית היא- עיקרון מקודש - "דע את עצמך" ואמצעי תם לב וחד כתער- היכולת לשאול שאלת אמת.
התרבות המערבית של המאה ה-21 היא תרבות המשוועת לגאולה. אנו בניו של העידן שמקדש את המחשבה ומורגלים ביצירת ופיתוח מבנים מורכבים ביותר של חקירה, פרשנות ויכולת היסקית. נדמה כי המחשבה ילדה מתוכה עוד מחשבה המתייחסת למחשבה הקודמת, ושתיים אלו יצרו מתוכן ענף נוסף המסתעף עוד ועוד, הרחק מהחיים עצמם, על ססגוניותם, חיותם וטבעם הבלתי צפוי.
מנסים אנו, מזה אלפי שנים, ללכוד את העולם בתשובותינו, לשלוט בו בעזרת יכולתנו הרציונאלית ולהכפיפו לאופן בו מתנהלת דרך החשיבה שלנו. אך לשווא. לחיים תנועה משלהם והמסתורין נותר עלום בפנינו ופרי לספקולציות דתיות ואינטלקטואליות רבות.
כשניצבים אנו אל מול העץ האדיר הזה של אלפי שנות תרבות אנושית, עלינו להביט בפירותיו ולראות האם עלו יפה.
נדמה כי למרות כל מאמצנו, לא התקרבנו להבנה אמיתית של טבעו של הכוח המארגן של העולם, לא הצלחנו להבין באופן בהיר מה טבענו כבני אדם, מה הקשר בין גופינו לנשמתנו, ומה פשר החוויה האנושית. שפע הדעות והתיאוריות העומדות לרשותנו לא מעניקות לנו את האושר שבידיעה הבלתי אמצעית והבלתי תלויה בנסיבות, אלא להיפך. הם יוצרים בנו את הזילות הנולדת כתוצאה מעודף גירויים וריבוי אופציות שטיבן אינו בשפע הבוקע מתוך רחם אלוהית אחת, אלא במאבק אינסופי בין תיאוריות סותרות המנסות לאחוז בבכורה ולהיות " צודקות". קשה במצב כזה, לדעת או להבין- מה אמיתי.
לשווא נגשש אחר עוד דרך מילוט מהמלכודת אותה טווינו לעצמנו. נדמה כי בחרנו לנו בעץ דעת משלנו. כזה שלא נוצר בגן העדן אלא נבנה על ידינו. אך פירותיו של עץ זה לא מצליחים לתת לנו ידיעה עליונה או מגע עם טעמם של חיי הנצח שבגן העדן.
על פי סוקרטס, אושרנו לא יבוא מרעיון. נראה שהוא יוכל לבוא רק מתוך שינוי מהותי בתפישה העצמית שלנו, מתוך דבקות חדשה שלנו בדברים אליהם לא שמנו לב עד היום, או יותר נכון לומר שרובנו המכריע לא ייחס להם חשיבות. היו לאורך ההיסטוריה חכמים מופלגים, אנשים שהצליחו ללכת מעבר לקוי המחשבה הרגילים ולייסד כיוון חדש של הגות שהצביע על איכות ונוכחות אנושית מזן חדש.
הם אלו שטוו עבורנו נתיב שמעטים הם ההולכים בו. נראה כי במצב הדברים כעת, בצומת הדרכים בה נמצאת התרבות האנושית, היא זקוקה לקול הגיוני אחד. קול שפוי, בהיר ואמיץ שיהיה מוכן להתבונן אל החוויה האנושית בכנות מוחלטת ולגלות מה היא צופנת בתוכה ואיך ראוי לחיות אותה.
לפני 2400 שנה היה אדם כזה, החכם מכל אדם כפי שכינתה אותו האוראקל מדלפי, והוא לא בחל בשום דרך לוגית ולא התייגע במאמציו להביא אנשים ישירות אל האמת הנוקבת והנהדרת של הידיעה העצמית
דרכו של סוקרטס, עתיקה ככל שתהיה, שוקקת חיים גם היום לכל מי שירהיב עוז בנפשו לצעוד בה.
המאמר שלפניכם הוא הזמנה נרגשת לתרבות שלמה להסכים ולעמוד על ההבדלים שבין הידיעה העצמית של התרבות היוונית וסוקרטס בראשה, לבין צבירת הידע של תרבותנו אנו.
נדמה שבהבדל הדק הזה שבין ידיעת האני לבין ידיעת העולם טמונה תיבת פנדורה כולה. שם אפשר להבין איך סטינו מהדרך שיכלה להביא אותנו אל הנשגב, הנעלה ורווי החסד ומצאנו עצמנו מתגוללים בתוך תשוקותינו ופחדינו, חוכמתנו וייסורינו ומשוועים לעולם חדש של אמת, יופי ואהבה. במאמר זה ננסה ללכת בעקבותיו של הפילוסוף העתיק ונגלה כי החכמה אליה שאף רלוונטית גם לנו היום. אם רק נסכים להתערטל ממחלצות ידיעותינו הרבות, נגלה כי את מה שהוא גילה הרבה לפנינו:
* בשאלת שאלות אמת טמונה היכולת להוביל אותנו אל החופש, אל העירום המופלא והתם שבפגישה עם עולמות עליונים ועם אמיתות נצחיות.
* עולם המחשבה ברמתו הנשגבת ביותר - הלוגיקה בטהרתה, יכול לקחתנו מעבר לטוב ולרע, מעבר לנגלה ולנתפש בחושים, היישר אל המרחב המסתורי של הלא- ידוע האינסופי. ממרחב זה מגיחות ונולדות כל התופעות המוכרות לנו וכל דרכי התפיסה העומדות בפנינו.
נדמה כי בבסיס ההבדל המהותי בין הראייה הסוקרטית לבין האופן בו אנו תופשים את המציאות נמצאת השאלה: מהי ידיעה?
מהי אי ידיעה?
סוקרטס, ( 469-399 לפנה"ס) גדול הפילוסופים היוונים, ראה את עצמו כ"מי שיודע רק דבר אחד-שאינו יודע דבר". כשראה עצמו כלא יודע, היה שרוי בהבנה מסוג אחר והיא שאפשרה לו להגיע אל מה שאנו, עמוסי האינפורמציה, מתקשים לעשות- לשאול שאלת אמת ולהתמזג איתה עד לגילוי עצמיותו האמיתית. שכן על פי דרכו, את הידע אותו אנו מחפשים באמת, ניתן לכנות 'ידיעה עצמית'.
הכרות מעמיקה ואמיצה עם הכנות הסוקרטית מתחילה בצעד הראשון- ההבנה שהבסיס לידיעה עצמית, הוא למען האמת אי הידיעה והמוכנות לשלול את הקיים והמבוסס על הנחות מוקדמות. שאלה אמיתית חייבת לנבוע ממוח המוכן להודות באי הידיעה שלו ולשלול את מה שהוא כבר מכיר ומעוגן בו. וכוחה של המחשבה- הלוגיקה, הוא לסלול עבורנו נתיב היישר אל המסתורין האינסופי בו מתקיימות תשובות מסדר אחר לגמרי.
החשיבה הסוקרטית היתה לוגית ביסודה ושיטת ההוכחה שלו היתה מבוססת על שלילה. כלומר, אם בימינו אנו יודעים להשתמש בכלים הלוגיים בכדי להוכיח טענות ולבנות תיאוריות מוצקות, הרי שסוקרטס השתמש בלוגיקה בכדי לפרק מבנים קיימים של תפיסות ולגלות מעבר להן יסוד נוסף.
בעוד אנו עסוקים בעיגון מתמיד של זהותנו, רכושנו, מערכות היחסים שלנו, אמונותינו, ומחשבותינו, היה הוא פועל למען ערעורם המתמיד. ניתן לדמות זאת לרוח הדואגת לנענע בחוזקה את צמרתו של עץ עד כי כל הפירות האשלייתים שבין ענפיו יפלו ארצה. ואז, עירום ועריה, עשוי העץ לגלות בין ענפיו תפוח זהב אחד שטבעו אינו משתנה ואינו בר חלוף. תפוח זה הינו הבנה נצחית וביסודו קיים דבר מה נסתר, יסוד מדיטטיבי שמתגלה רק בהקשבה לרמה נוספת של יכולת החקירה האנושית והוא חסר במחקרים ובראייה הפילוסופית בת זמננו. סוקרטס התעניין באמת מוחלטת שהיא הקצה האולטימטיבי של כל חקירה- הפרי האחד והמוזהב שלה. אמת שתקפה אובייקטיבית וסובייקטיבית, כך שכל אדם שיבקש לחקור לעברה- יפגוש בה.
אם נשווה זאת לתפישה המדעית הטוענת שכל טענה תקפה עד שיגיע הרעיון שיצליח להפריך אותה, נוכל להבין שהמדע מתבסס על יחסיות בעוד שהראייה הפילוסופית הטהורה עוסקת באמיתות מוחלטות.
להבדל הזה – שבין היחסי למוחלט, יש השפעות הרות גורל על חיי כל אחד מאיתנו ועל השאלות בהן אנו עסוקים.
אם איבדנו קשר עם ידע שהוא נצחי, כל מה שנותר לנו לעשות הוא להמציא עוד ועוד רעיונות יחסיים וללכת לאיבוד בתוכם. ממליכים לפרקים תיאוריה חדשה על רעותה ותוהים מדוע החיים אינם תואמים את ציפיותינו הרציונליות ואינם מתנהלים בהיגיון.
כפי שאמרנו, השלב הראשון הוא להסכים לנער את העץ מספיק חזק עד שכל רעיון שאינו אמיתי יתנפץ ארצה. זו מבחינת סוקרטס, אבי הפילוסופיה המערבית, יהיה שימוש נכון בכישורים השכליים בהם ניחנו כאנושות. יתרה מזאת, בניגוד אלינו, ההיגיון הסוקרטי היה מתואם עם החיים עצמם, ובעיניו, לחיות חיים של פילוסוף היה לחיות חיים אמיתיים.
מהי פילוסופיה?
יש לזכור שסוקרטס לא לימד פילוסופיה מעל במות מהודרות במגדלי שן ולא נהג להתהלך בחליפות. הוא שוחח עם אנשים ושאל שאלות בכיכר העיר, בגימנזיון, בבתים. כדי לברר את אופייה של הדרך הסוקרטית להגיע אל האמת, נצא למסע בזמן היישר אל האגורה (כיכר העיר) היוונית ואל המוח הקודח של סוקרטס המתהלך בה ו"מטריד" את בני אתונה בשאלות גבוהות.
דרך השיחות הללו, שקרויות 'דיאלוגים סוקרטיים', נוצר הבסיס לרציונאליזם שעיצב את החשיבה המערבית. אך דומה שאי שם, במהלך אלפי השנים שחלפו, צמח עץ המחשבה המודרנית לכיוון אחר לחלוטין מהשורש הסוקרטי שלו והתרחק מהמולת הרחוב השוקק והצמא לדעת.
בעוד שעבור סוקרטס ותלמידיו הפילוסופיה היתה דרך חיים, עבורנו היא ספקולציה אינטלקטואלית. כשביוון העתיקה היו ערכים והיגיון שזורים יחד, בימינו רואים בהם כוחות הנוגדים זה את זה. כשהמוח בן זמננו עמוס לעייפה בידיעות ובהתניות תרבותיות מורכבות, חוסר הידיעה שסוקרטס היה שרוי בה, אינו מושא לשאיפת מלומדים. בתרבות החומרית בנו אנו מבוססים ומתבוססים, לשאוף לשלול את הידוע ולהיות שרוי באי ידיעה ובמסתורין משול למצב של להישאר בידיים ריקות או להיות נתון בהלך רוח מיסטי שנוגד רציונאליות. מי נהיה בלי התשובות שצברנו במשך אלפי שנים?
מהו אדם אם לא אוסף מחשבותיו ורעיונותיו?
ויותר מזה, השאלות הסוקרטיות קורעות לגזרים את הידע הנרכש והבורות המחופשת לידענות, ומדגימות שהגיון וערכים אינם מושגים מנוגדים, מכיוון שההיגיון חיוני לגילוי הטוב, היפה והצודק.
כלומר, השאלות אותן ראוי לשאול הן ערכיות בטיבן ודרכן ניתן לכונן אורח חיים שטבעו מאושר, מקודש ונעלה. חיי הפילוסוף האמיתי, אם כן, אינם ביטוי לחוכמה הניתנת לכימות, אלא חיים המקרבים אותו להיות בן אלים. אדם בהתגלותו הקורנת ביותר.
יש לדעת שסוקרטס לא הותיר אחריו כתבים פרי עטו, וכפי הנראה גם מעולם לא כתב דבר. נאמן לרעננות השיח ולעיקרון שרעיונות לא נועדו להתמצק ולהתקבע, לא טרח להנציח אותם. תורתו היא כולה תורה שבעל פה, ואם נסתמך על מה שהוא אומר בסוף הדיאלוג "פיידרוס", הרי שספרים כתובים אינם יכולים להביא לאדם את ידיעת האמת. זו, ניתנת להעברה אולי רק דרך שיחה שטבעה הוא מתחדש, חסר גבולות ופתוח. כשסוקרטס דיבר על פילוסופיה כאהבת החוכמה, הוא לא התכוון לידע או להשכלה אינטלקטואלית אלא לנתיב שמוביל לידיעת האלוהים באמצעות חוכמה. השיחה הסוקרטית היתה טבולה באותו ניחוח פואטי של אהבת אמת, ועל כן הצליחה וביקשה לאפשר נטיעה של זרע חדש בלב הנפש המקשיבה. עבורו, שאלת השאלות והשיחה עצמה היתה מעבירה את האדם מרעיונותיו הידועים ומביאה אותו למקום שבו לא היתה עוד הכרעה לכאן או לכאן, ועצם הקוטביות נעלמה. שכן מעבר לגבולות המוכר, קיים סדר גבוה יותר, אחדותי, אקסטאטי בטבעו שבו יכול היה המשוחח לחוות את המרחב מתוכו נולד הדיאלוג- המסתורין. ללא ספק, מרחב זה זר לתרבות הפוסט מודרנית המוכרת לנו, שמוצאת עצמה מתכתבת עם עצמה ועם תולדותיה ושקועה בתוך הלך רוח פסיכואנליטי ההולך ונכרך בתוך הרשת אותה הוא טווה בעצמו.
למרות שהמידע שנמצא בידינו אינו מתוך ידע ישיר של סוקרטס, היו למזלנו כאלה שהתאמצו לתעד את הדיאלוגים שניהל. אפלטון, תלמידו של סוקרטס, קסנופון ההיסטוריון בן זמנו ואריסטו שנולד כ-30 שנה לאחר מותו, העלו על הכתב את הדיאלוגים הסוקרטיים עליהם אנו מתבססים, וטבעו בזה אחר זה שושלת רציונאליסטית שעל טיבה נעמוד יחד. כמו כן ניתן למצוא אזכור לא מהימן ביותר לדמותו של סוקרטס, באופן הלעגני בו בחר המחזאי אריסטופנס לשים לקלס את החקירה הפילוסופית שלו. לטעמם של ההיסטוריונים, במיוחד אם משווים בין הטקסטים השונים, קיימים פערים המטילים בספק את מידת אמיתות הדברים. אך יחד עם זאת, החשיבות של תורתו, יופיים ועוצמתם של הדיאלוגים עולה מן הכתוב ומעבירה את התחושה ההיסטורית הנחוצה. גאונותו היתה כה רבה, עד שהשפעתה המכוננת ניכרת ברבות מהתפישות המרכיבות את התרבות בת זמננו- מפילוסופיה דרך מדע, מאמנויות ועד פוליטיקה. הדרך הספרותית בה בחר אפלטון להנכיח את דמותו של סוקרטס הייתה דרך דיאלוגים בין סוקרטס לבין תלמידיו, איתם ניהל שיחה פילוסופית. לשיחה הזו היו יסודות לוגיים שאפשרו את השלילה אליה כיוון סוקרטס. כאשר הביא את בני שיחו למסקנה שהאמינו בסברות מוטעות ושהם אינם יודעים את שחשבו שידעו, החלה להתפתח בהם הסקרנות לחפש את התשובה הנכונה, ולשאוף לידיעה. זו היתה דרכו לעורר בהם את ההתאהבות באמיתי. וזו קודם כל אחת ממתנותיו הגדולות אלינו- המוכנות להעמיד במבחן נוקב את ידיעותינו ולהטיל שאלה אל קרקעיתן בכדי לגעת במסתורין.
מהי שלילה לוגית?
כשאנו באים ללמוד את אופן השלילה הסוקרטי עלינו להכיר את המונח אלנכוס (Elenchos)- הפרכה, חשיבה ביקורתית, בו השתמש סוקרטס בכדי לתאר את פעילותו. המונח, באפיונו הסוקרטי, עוסק במצב בו קיים שיח טיעונים פילוסופיים בין סוקרטס לבין זה אשר משיב לו. השיח סובב סביב אמונה מסוימת שבה מחזיק המשיב ביחס לשאלה פילוסופית. הדרך להפריך אמונה זו היא באמצעות הגעה למצב שבו המשיב עצמו, על סמך אמונותיו האחרות, נאלץ להגיע למסקנה שאמונתו הראשונית שגויה היתה ולשלול אותה.
כלומר, בשלב הראשון משמיע האדם את טענתו. בשלב השני מציע סוקרטס לאיש 2 הנחות נוספות ושונות שעליהן שניהם מסכימים. ואז, מראה סוקרטס לאדם הנבוך ששתי ההנחות החדשות מביאות לשלילה של אמונת היסוד אותה טען בתחילה, וכך יוצא שהשלילה היא אמיתית והנחת היסוד שקרית.
כוונתו של סוקרטס לא היתה להביך את האדם או להפריך את אמונותיו לשם ההפרכה בלבד, אלא לצייד אותו בכלים לחיפוש אחר האמת. לטעמו של סוקרטס, אם נסכים להעמיד במבחן, בתום לב ובכנות, באמצעות האלכונס, את אמונותינו, אז נעמוד על הסתירות הקיימות בתוכנו.
מבחינה לוגית, אם קיימות בתוכנו עמדות סותרות בקשר לעיקרון מסוים, כפי שסוקרטס היטיב להראות לבני שיחו, הרי שלא הצלחנו להגיע לאמת וליסוד המארגן הנמצא מעבר לכל עולם התופעות, ולכן עדיין לא הצלחנו להיות פילוסופים אמיתיים.
אופן החקירה הוא דרך טיעונים סילוגיסטיים (שתי הנחות שמצורפות יחד ומביאות לטענה חדשה שהיא המסקנה) ודרך טיעונים אינדוקטיביים המבוססים על השענות על מקרים דומים. אך שוב, גם הסילוגיזם וגם האינדוקציות, כלים שהיום נחשבים לחלק בלתי נפרד מהחשיבה המדעית ושאחראיים במידה רבה להתפתחות הטכנולוגית המואצת בה אנו חיים, נועדו לפסול את ההגדרות הנדונות, במקרה של סוקרטס, ולא להוכיח אותן. עבורו, מטרת הלוגיקה היא לחשוף את אמיתותן או שקריותן של טענות, והוא עושה זאת מתוך מקרים המתרחשים בחיים עצמם. הפילוסופיה בוקעת ומתגלה מתוך נסיבות החיים, כמו למשל בדיאלוג הסוקרטי- אאותיפרון.
אאותיפרון- מהי קדושה ומהי אי קדושה?
בדיאלוג אאותיפרון, משוחח סוקרטס עם אדם המעמיד את אביו למשפט. הבן שרואה עצמו כמומחה לאדיקות ולעשיית הטוב והקדוש לאלים, מאשים את אביו שלאחר שלכד את אחד ממשרתיו שרצח אדם, הפקירו כבול וממתין לרשויות עד שמת זה מקור ומרעב. בדרך כלל בתחילת דיון מבקש סוקרטס מבן שיחו סוג של הגדרה הקשורה לאידיאה (סגולה טובה) מסוימת. כאן, מתוך שלל השאלות המוסריות שמעורר המקרה המורכב, נוגע סוקרטס בלב ליבה של הסיטואציה ושואל "מהו טיבן של היראה והכפירה בין שמדובר ברצח או בעניינים אחרים? האם הקדושה היא אותו דבר עצמו בכל פעולה? ולהיפך, האם אי- הקדושה הפוכה בכל לקדושה והיא עצמה דומה לעצמה, כלומר בעלת צורה אחת שעל פיה נמדד כל מה שהוא אי- קדושה?" כלומר, מהי סגולת הקדושה ומהי אי קדושה. בדיאלוג עולה השאלה בין מושגי הקדושה למושגי האדיקות- קרי ההתנהגות הראויה שמגלמת קדושה.
מבחינת סוקרטס הוא פונה ל"מומחה" (התנהגותו של אאותיפרון כל-כך בטוחה בעצמה) ומבקש לבחון את המושג ולהביאו לכדי הבהירות הגדולה ביותר. סוקרטס חושב כי אף אחד לא יודע כיצד לחיות כראוי – כי אף אחד לא מבין באמת את המושגים שמאפשרים בחירה. אם נבין מהי קדושה, הרי שנדע לזהות את מופעיה השונים בעולם. אם נדע את האידיאה, נבין את עולם התופעות ומשם תיגזר התנהגותנו הראויה. דמותה של הקדושה החוזרת על עצמה בכל המופעים, היא ה-Idea (הנגזרת מהמילה Idein - לראות ביוונית).
משימתו של הפילוסוף, אם כן, היא לראות את האיכות במלואה, הסגולה הטובה- האידיאה. בכל מקרה שאנו אומרים על זה ועל זה ועל זה כי הם קדושים, אנו מזהים בהם דמיון ומכנה משותף אותו עלינו לגלות. כשמשיב אאותיפרון טענה שיש בה עמימות, יוצא עימו סוקרטס למסע של שאלות שמהר מאד הופכות להיות שאלות לוגיות ברורות- שאלות שניתן לענות עליהן ב- כן או ב- לא. כדרכו, ברבים מהדיאלוגים, לא נוקט סוקרטס עמדה משלו ומוכיח אותה, אלא מסתמך על עמדות המשיב ולעיתים קרובות משים עצמו כזה אשר תומך בהן לרגע. התנהלות זו טבעה את המונח 'אירוניה סוקרטית', והתפרשה כבר אז כתנועה מתריסה כנגד רעיונות היקרים ללב מאמיניהם.
מהלך הדיון
1.אאותיפרון נותן את הדוגמא של אביו כמעשה לאי-קדושה, ואת התביעה כמעשה של קדושה. סוקראטס חוזר ומדגיש כי הוא מעוניין לשאול "מהי הקדושה" ולא להסתפק במקרה פרטי.
2.אאותיפרון משיב – המשותף לכל המקרים הקדושים הוא שהם אהובים ע"י האלים. סוקראטס מצביע על-כך שהאלים רבים ביניהם ומתווכחים ביניהם בדיוק על הדברים הללו (מה טוב ומה לא טוב? מהו קדוש ומהו לא?). ואם האלים לא מסכימים על אלה, הם גם לא מסכימים על אהבותיהם – לכן התשובה לא טובה. תכונת הקדושה צריכה להיות משותפת לקדושים (האלים). יהיה עלינו לקולטה באמצעות השכל החוקר.
3. אאותיפרון משיב כי הקדושה היא מה שאהובה ע"י כל האלים והיפוכה, מה ששונאים כל האלים, חטא הוא. סוקרטס מצביע על בעיה מהותית בהגדרה: מה שאהוב על האלים הוא כזה כיוון שהאלים אוהבים אותו, ממש כשם שדבר־מה נראה הוא כזה כיוון שיש מי שרואה אותו. מצד שני, שני הצדדים מסכימים כי האלים אוהבים את הקדושה משום היותה קדושה, בזכות איזו איכות אינהרנטית שלה. סוקרטס שואל מה יקרה אם נניח כי קדושה ודבר מה שנאהב על ידי האלים הם אותו הדבר. יוצא מזה כי הקדושה הנה קדושה בזכות תכונה פנימית שלה, ולכן האלים אוהבים אותה, מה שגורם לה להיות נאהבת על ידי האלים. הדיאלוג הופך למעגל אינסופי כי הקדושה היא מה שגורם לאלים לאהוב אותה מה שגורם לה להיות קדושה. אך מה שעושה את הקדושה לקדושה שונה ממה שעושה את הנאהב־בידי־האלים לכזה. כלומר כן מדובר בשני מושגים שונים.
עד מהרה נשמטת הקרקע מתחת לרגליו של אאותיפרון שהיה כה בטוח שהוא יודע את הראוי לעשות בעיני אלים עד שהיה מוכן לצאת כנגד אביו, והדיון מסתיים בכך שסוקרטס מוכן לחקור את הכול שוב מתחילתו ולהימנע מהחזרה המעגלית. אאותיפרון, לעומתו, נס על נפשו וממהר ללכת למקום אחר.
מתוך הבנת החקירה של סוקרטס אנו עשויים לגלות כי התנהגותנו ובחירותינו שמבטאות את אמונותינו, מבוססות על רעיון בלתי מוכח ועל כן אינן בעצם מקדמות אותנו למצב מפותח יותר, אלא משאירות אותנו בתוך עולם אשלייתי של היגיון אותו אנו קבענו וסדר אותו נוח לנו לשמר.
כלומר, הלוגיקה, כפי שעוצבה בידיו האמונות של סוקרטס, הייתה נתיב למה שהיום נתפש כרוחניות השייכת למזרח. הטיעונים הרציונאליים והדיון הנע בין שאלה לשאלה ובין הוכחה להוכחה- נועדו להביא לחופש מוחלט מעולם המחשבה כפי שהוא מוכר לנו. זוהי מתנה יקרת ערך נוספת בת 2400 שנה, המתכתבת באופן מפתיע עם תודעות רוחניות אדירות אחרות שהפציעו בהיסטוריה האנושית, כמו זו של גאוטמה בודהא. זהו נתיב שסוקרטס יצר שיכול לסמן ראייה חדשה של מהי אבולוציה.
ניתן לומר שהכוונה היא שהתפתחות אמיתית מבחינה אבולוציונית היא ביסוד יחסים נכונים יותר ומבוססים על תבונה, בין חומר ובין רוח.
מהי אבולוציה בקשר בין רוח וחומר?
עבורנו אבולוציה היא רעיונות טכנולוגיים חדשים ומוצקים והדרך לשלוט בחומר במנותק מהטבע הרוחני של העולם. כתרבות אנו מבקשים לנצח את האחר ולפרוח כאינדיבידואלים; להתגבר על העולם הטבעי ולשלוט בגופינו ובתהליכי ההזדקנות שלו באמצעות חומרים כימיים ותהליכים כירורגיים; למלא אחר תשוקותינו ולהימנע מכאב.
ייסדנו תרבות חומרית לתפארת, שגם פגישתה עם תרבויות אזוטריות יותר ורוחניות יותר לא יצרה בה סדק ממשי. גם המסר הרוחני הקדום שבנצרות או ביהדות הוכפף למבנים השלטוניים של דתות מסודרות, ואבד. אנו מזוהים לחלוטין עם גופינו, מחשבותינו ורגשותינו ופוחדים מאובדן וממוות שיביא עלינו כליה. סוקרטס, לעומתנו, היה במצב אבולוציוני מתקדם יותר. הוא ייסד יחסים אחרים עם הגוף ועם העולם החומרי. דווקא דרך המגע עם החומר וההתמזגות עם הטבע הרוחני שגלום בחומר, הוא הצליח לממש את ידיעתו העצמית הרוחנית הגבוהה ביותר. בעודו מתקיים בתוך גוף פיזי, בא סוקרטס במגע עם מה שמעבר לפיזי- מודעות טהורה.
או במילותיו- "אם עתידים אנחנו בזמן מן הזמנים לדעת דבר- מה ידיעה טהורה, חייבים אנו לפרוש מן הגוף ולהביט בעצם נשמתנו אל עצם הענייניים. ואז, כנראה, יהיה לנו דבר זה שאליו אנו משתוקקים ולפי טענתנו הננו מאהביו: התבונה."
אך מהי פרישה מן הגוף?
סוקרטס תפש את הגוף ואת כיליונו מנקודת מבט שונה לחלוטין מאיתנו, והדבר בא לידי ביטוי גם באופן בו הוא חי. האיש היה סמל לפרישות ולשליטה עצמית אך לא במובנה המודרני המקובל. סגפנותו והימנעותו מאכילה לשם הנאה, סביאה כתוצאה משתייה, מיניות שאינה אהבה גבוהה ונוחות- לא נבעה מהתפיסה הדתית המוכרת לנו שרואה בגוף חטא קדמון ובתשוקה אויב מר. סוקרטס לא היה לכוד במוסריות נוקשה הנובעת מאיסורים כי אם סגפנותו נבעה באופן טבעי מתוך אהבת היופי וההתעלות. סוקרטס בחר באופן גורף את הנצחי והנשמתי על פני תעתועיו של עולם החושים. הוא נענה לעיקרון השני שייצג את התרבות היוונית – מתינות, כתולדה של העדפת האמת על פני כל דבר אחר. משום שהנשמה נצחית היא, כפי שהטיב להוכיח בדיאלוג "פיידון", הרי שההיאחזות בגוף ובעולם הנע בין עונג וצער, הנאה וכאב היא בחירה בזמני, בר החלוף והמוגבל. "... כל הנאה והנאה וכל צער וצער כאילו יש בידם מסמר בו הם ממסמרים את הנשמה אל הגוף, לתקעה ולעשותה גופנית, עד שאמת יהיה לדידה כל מה שהוא אמת בעיני הגוף...".
עבור סוקרטס, אבולוציה אינה ניצחון על הגוף בכלים של גוף- קרי מדע או טכנולוגיה, אלא בכלים מסדר גבוה בהרבה- היבדלות הנשמה מהגוף ויכולתה לדבוק במה שאמיתי ואינו נתפש בחושים. "והרי גם זאת אמרנו מכבר, כי שעה שתעיין הנשמה בדבר מה ותיזקק לשם כך גם לגוף, בכוח הראייה או בכוח השמיעה או בכוח חוש אחר מהחושים, שכן עיון בכוחו של חוש פירושו: בכוח הגוף- הרי שאז יסחפנה הגוף אל הדברים שלעולם לא יעמדו בעינם, והיא עצמה הולכת תועה ונבוכה ומסתחררת כשיכורה, מאחר שנאחזה במה שעשוי כך?"
כלומר, אם דבקים אנו במה שניתן לתפוש בחושים כאמיתי, הרי ששרויים אנו באשליה שלא מאפשרת לנשמתנו, שהיא החלק היחיד אותו מבחינת סוקרטס ראוי לטפח בשקדנות ולהזין, לגלות את טבעה או להתפתח.
מהו טיפוח הנשמה?
ביוון העתיקה לא הופרדה ההגות והיצירה האנושית לנתיבים נפרדים. הפילוסופיה, המדע ,האמנויות, תרבות פיתוח הגוף, הדת והאנרגיה המינית חיו יחד, בכפיפה אחת בדומה לאלים שחיו יחד באולימפוס.
לכן ההתייחסות לנשמה כערך עליון לא היתה נגועה בהפרדה המודרנית בין רוחניות ואמונה לבין רציונליות ושכל ישר. עיסוקו של סוקרטס בצרכי הנשמה נבע באופן ישיר מהבנתו שהאושר לא יימצא לנו בעולם החושים, אלא בעולמות הנסתרים בהם עלינו להיזכר. וכך כיוון את שומעיו להתייחס לנשמה: "ואילו שעה שתעיין לעצמה, הרי היא מסתלקת לשם, אל מה שהוא טהור והווה לעד ובן- אלמוות ועומד בעינו, וכבת-בית של זה תתחבר איתו תמיד- כל שעה שתהיה לעצמה והדבר הוא ברשותה, ואזי פטורה היא מתעייה, ועם הללו עומדת אף היא תמיד בעינה, שכן היא נאחזת במה שעשוי כך, והרי מצבה זה נקרא תבונה?".
מושג ה"עיון" ( (contemplat אותו מזכיר סוקרטס ואותו מצב שעליו הוא מדבר- הנשמה שתהיה כשלעצמה, מוכר לנו היום כ" מדיטציה" ((meditation. כלומר, התבונה היא המצב בו הנשמה יכולה להתמזג עם המרחב הטהור והנצחי כשהיא נפרדת תודעתית מהגוף ועדיין מתקיימת בתוכו. יש אזכורים היסטוריים לכך שסוקרטס היה נוהג להיכנס למצבים מדידטיביים עמוקים למשך שעות ארוכות, גם בסיטואציות בלתי צפויות כמו בעת שירותו כחיל בקרבות של פוטידייה, ב- 432 לפנה"ס ואמפיפוליס ב-422 לפנה"ס. הוא תיאר מצבים אלו כך: "דבר אלוהי ואל- אנושי קורה לי... זה התחיל אצלי מן הילדות: קול מסוים מופיע ומטה אותי מן הדבר שאני עומד לעשות, אך לעולם אינו מכוון אותי...".
ומה גילה שם סוקרטס, באותם מצבים שבהן עיינה הנשמה בשעה ש"הייתה לעצמה"? את מתנתו הנוספת עבורנו- גילוי עולם האידיאות.
אם אנחנו עוקבים אחר השיחות שמנהל סוקרטס נוכל להבחין שהן נסבות על אודות טבעה של סגולה טובה אחת בפרט ושל הסגולות הטובות ככלל. בשפתו של אפלטון הן נקראות אידיאות.
הסגולות הטובות כמו צדק, יופי, אמת, טוהר- הן כמו פניו השונות של האלוהים והן מייצגות ערכים גבוהים הזכורים לנשמותינו. האידיאה הוגדרה בפי סוקרטס כשווה לעצמה. ולפי דבריו, לפני שהתגלמנו בגוף היתה בנו ידיעת השווה, כלומר, ידיעת האידיאות. טיבה של האידיאה נצחי, קבוע ובלתי ניתן לכליה. יכולתנו לזהות בעולם התופעות יופי או אמת למשל, יכול לנבוע רק מאותו מנגנון נשמתי של היזכרות ביופי המוחלט (האידיאי), ומתוכו להכיר ביופי הקיים ביחסי (בבר החלוף). במילים אחרות, אם אנו מזהים היום יופי באמצעות התניות תרבותיות ומוכתבות לנו, הרי שזו ראייה מנטאלית של יופי. ההיזכרות עצמה של מהו היפה, היא אירוע תם לב, נצחי בהווייתו, המקרב אל האלוהות ומגלה את האלוהי שבאדם. במובן זה, ניתן לומר שהנשמה היא אידיאה הקיימת בתוך נוכחותנו הפיזית- פסיכולוגית ברת החלוף, ברגע זה ממש. בדיאלוגים שלו, סוקרטס מנסה להסיר את המסכים המחשבתיים-הרעיוניים הסמיכים כדי לחשוף אותה עבורנו. הוא עושה זאת באמצעות שאלות.
מהי שאלה פילוסופית חיה?
לבחירת השאלות של סוקרטס יש תפקיד מכריע בהבנת המרחב הפילוסופי בתוכו הוא פועל. אריסטו, בספרו "מטאפיזיקה" אמר עליו כך: " סוקרטס העסיק עצמו בסגולות האופי ובהקשר זה היה הראשון שהעלה את בעיית ההגדרה הכללית (...). היה זה אך טבעי שסוקרטס יחפש את המהות, שכן הוא רצה לטעון באורח סילוגיסטי, ומהו דבר מה היא נקודת ההתחלה של הסילוגיזם.(...)".
השאלות הפילוסופיות שאל תוכן מעמיק סוקרטס מובאות תמיד בהקשר חי. בדיאלוג "קריטון" לדוגמא, הופכת סיטואציה דרמטית בה מנסה קריטון, חברו האמיד של סוקרטס להבריחו מבית האסורים כדי להציל את חייו, לדיון בשאלות מהו צדק ומהו אי צדק ואיך לנהוג באופן צודק ואצילי. סיפור הרקע הוא התביעה שהוגשה באתונה נגד סוקרטס בהיותו בן כ-70 שנה.
הטענה הייתה שהוא כופר באלים ומשחית את בני הנוער ברעיונותיו. נאמן לדרכו, בחר באמת ונאם באופן בו העלה את חמתם של שופטיו, ובסופו של דבר קיבל עליו את עונש המוות שנגזר עליו באצילות ובאופן מעורר השראה. הדיאלוג עם קריטון שמנסה לשכנע את חברו הקרוב ומורהו להימלט מכוס הרעל הממתינה לו, לא הופך להשתעשעות של המחשבה ברעיונות היפותטיים. מדובר בחקירה אמיצה שמאפשרת לחלץ מתוך מציאות קשה של בין הליכה אל הגרדום לבין הימלטות מהחוק, את בחינת אידיאל הצדק. דוגמא עזה יותר ליכולת הזו להתעלות מעבר למציאות עצמה ולהשתמש בה ככלי רב עוצמה להתעלות, נבחן ב"פיידון". זהו הטקסט האחרון בו מופיע סוקרטס ושניתן לפני ששתה את כוס הרעל והוא עוסק במהותו של המוות. דמותו המעמיקה בסבלנות לכל היבטי נצחיות הנשמה ומוכיחה אותם נדבך אחרי נדבך לתלמידיו, היא דוגמא לתפקידה של הפילוסופיה בחיים עצמם- לבטא בכל פעולה את החוכמה- את האידיאות. היכולת הזאת, לדון בשאלות עמוקות באופן חי ובתוך החיים, אינה מאפיינת את התרבות הפילוסופית שלנו. הדיונים הפילוסופיים הלכו והתרחקו מדמות האדם והאלוהים גם יחד, והפכו לנחלתם של מגדלי השן האקדמיים ולעניינם של מתי מעט. הפילוסופיה איבדה את יכולתה להתוות אורחות חיים חדשות, ואיבדה את מקומה החינוכי שאמור להקנות לאדם את הידיעה לגבי הנושאים החשובים ביותר הנוגעים לאושרו ולמימושו.
סוקרטס חיפש את נקודת ההתחלה של האמת והצדק. לשיטתו, מה שאמיתי הוא הנכון, הטוב, הצודק והיפה. שיחותיו, כפי שהן נכתבו בידי אפלטון, נסבות על-אודות הסגולה הטובה. מסקנתו של הפילוסוף היא שהידע (ידיעה עצמית) הוא-הוא הסגולה הטובה, ובורות היא הסגולה הרעה.
אפשר לראות זאת מכיוון נוסף: בעיקרו של דבר אנחנו נהיים הדבר בו אנו הוגים; דמותנו נגזרת מתוך מה שאנו מזדהים איתו, מתמזגים אל תוכו ומעמיקים אליו. סוקרטס בחר להתמזג עם טבען העמוק והמואר של האידיאות ובכך הפך לדמות קורנת תבונה נצחית ומעוררת השראה. נדמה כי מתוך עיסוק במופתי, הפך האיש ליצירת מופת בעצמו. חייו, מעשיו, דבריו ורוחו נבעו מאותו מקור וגילמו את אותה מופתיות.
ואנו? אם חיינו, כתרבות והרבה פעמים כפרטים, מלאים ספק, כאב, עומס ובלבול, פחד ותשוקה, חוסר אונים ואלימות- עם מה התמזגנו לאורך השנים? מה חיפשנו להשיג באמצעות השכל שבו בחרנו ככלי המוביל להגדרה עצמית?
בשביל לבדוק את זה נעקוב אחר האופן בו בנינו את עץ הדעת השכלי שלנו מאז ימי סוקרטס ועד לימינו אנו. נדמה כי ראשית השושלת של הפילוסופיה בת ימינו היא ביוון הקדם סוקרטית, שם החל השיח התרבותי להתעורר ויצר הבדל בין דיבור יום יומי על פרט כזה או אחר, לבין דברי שירה ומתמטיקה. החלוקה שנוצרה כבר אז הפרידה בין הדיבור המתייחס לעצמים מסוימים לבין דיבור רחב יותר ומופשט יותר המבקש לומר משהו על האדם ועל העולם. כשאנו עוקבים אחרי גלגוליה של התפישה הפילוסופית הזו אצל סוקרטס ואפלטון, נוכל לראות שהיא מופיעה כחלוקה בין עצמים מתהווים ומתכלים לבין עולם של ידיעות הקשורות לעולם הממשי של הוויה נצחית (אידיאות).
אפלטון חילק זאת באופן מטאפיזי באמצעות מטאפורה גופנית. בשבילו יש עצמים הקיימים בעולם וצורות נצחיות שהן אמיתות מוחלטות. הוא אמר שבמקביל לעין הפיזית המופנית אל הצללים של העצמים הקיימים בעולם, קיימת גם עין תבונית (שכל, אינטלקט) המסוגלת להפנות מבט אל עולם הצורות הנצחיות, ולהיווכח באמיתות בוודאות רבה יותר מזו של העין הגופנית.
אריסטו, ממשיכו של אפלטון, התכחש לחלוקה בין עולם ההתהוות ועולם הצורות הנצחיות, אך נותר מחויב לייחודה של התבונה ככושר האנושי המובחן ביותר. לדימוי העין של מורו, הוסיף אריסטו דימוי חדש שהשפעתו מהדהדת עד היום בתפישה האנושית את עצמה- מראה המקבלת אל עצמה את המהויות של העצמים המשתקפים בה.
במטאפורה שלו, השכל הוא מראה וההבנה של דבר מה היא פעולת ראייה, ובעקבותיה התבססה הראייה שלידע המתמטי או לידע הגבוה של המדעים, יש מעמד מיוחס ועילאי של תבונה נצחית בהשוואה לעובדות חושיות וברות חלוף.
מעמדו של האדם כיצור אלמותי בזכות כושרו השכלי, ביחס לעולם החי, התבסס כבר אז וממשיך לחיות בתוכנו גם היום. במשך 2000 השנה ועד לתחילתה של העת החדשה, השתלבה הראייה הזו בפילוסופיה הנוצרית, ורק עם תחילת העת החדשה ועם המהפכה המדעית, הוגים כמו לוק, קאנט ובעיקר דקארט, נאלצו לחפש תמונה ברורה שתתאר את היחס הייחודי בין האדם לעולם.
דקארט ייסד חלוקה חדשה, פסיכו-פיזית, בין העולם של זמן וחלל הנתון לחוקיות מתמטית קבועה ונצחית לבין התודעה הפרטית של בני האדם המביטה ומהרהרת בו. את השוני בין התפישות החושיות המיידיות שלנו לבין התפישות המדעיות המופשטות, ביקש דקארט להסביר באמצעות הראייה שניתוח מחשבותינו והשכל עצמו הם אלה שיאפשרו לנו להגיע לכדי אידיאות ברורות ומובחנות. השכל האנושי כבר לא היה עין שכלית המביטה החוצה וגם לא מראה המזדהה עם מהויות של דברים הנפרדים ממנה אלא מעין מכלול של עין חושבת המביטה באופן ישיר ושקוף אל עבר מצע של תפישות שגורמיהן מצויים מחוצה לו. במקביל לגילויים המדעיים הלכה והתגבשה ראייה שהתמקדה בשכל כאמת יחידה.
החקירה הפכה לממוקדת בשכל עצמו והאנושות הוגדרה דרך תבונתה. הבעיה היא שטבעו של השכל הוא לנסות ולהיאחז בכל יכולתו בהבנה ליניארית וברת קיימא של המציאות. את מה שסוקרטס הטיב לדעת, אנחנו שכחנו. ללא אותו יסוד מדיטטיבי נעלה המתגלה בחקירה אמיתית, וללא המוכנות הענווה של המוח להתייצב בפני החיים במנח פנימי של אי ידיעה, נגזר על כל חקירה להיות מוגבלת וללכוד אותנו בין כתלי הידע והרחק מהידיעה האמיתית- כפי שאמר סוקרטס עצמו בהתייחסו לחקירה של עמיתו אנאכסאגוראס שאמר כי השכל עורך את הכל והוא סיבת הכל. אמירה שעוררה בלב סוקרטס את התקווה כי הנה לפניו אדם המבין את האור הטמון בתבונה האמיתית של השכל, אך עד מהרה גילה כי לא כך הדבר: "תקווה נפלאה זו התנדפה כליל, בראותי בהמשך קריאתי שהאיש אינו נזקק לשכל לשום תכלית ואינו תולה בו כל סיבות להיערכותם של הדברים, אלא ממקום זה הוא מונה אויר, איתר, מים ועוד סיבות תמוהות במספר רב, כאילו הם מסבבים דבר מה...". כלומר, החיים הינם יותר מהמפרט הטכני-כימי-מדעי של עולם החומר. היכן היסוד המארגן הגדול ביותר שלהם? האם לא ראוי שאיתו נתמזג ואליו תתעורר כמיהתנו?
עם התפתחות הצדדים האתיאיסטיים, ולאחר מכן הפסיכולוגיסטיים מהמאה ה18 ועד לימינו אנו, הגיע השכל למעמד של האמת עצמה, והרעיון למעמד של ודאות. עד כמה רחוק הלכנו מהראייה הסוקרטית של התבונה אל הגדרת האנושי כ- שכל שבו מתחיל הכול ובו מסתכם הכול.
בנאום ההגנה שלו בבית המשפט סיכם סוקרטס ואמר: " עלילות רבות נרקמו נגדי ויצא לי שם של
"חכם", כי בכל פעם שסתרתי את דבריו של איש זה או אחר, סברו הצופים מן הצד שאני עצמי חכם
באותם נושאים. אבל, רבותיי, ייתכן שהאל לבדו חכם באמת, ושהוא מתכוון לומר לנו באמצעות האוראקל שחוכמת אנוש היא כאין וכאפס. כשהוא אומר "סוקרטס" הוא כנראה משתמש בשמי רק כדוגמה. כאילו אמר: " החכם ביותר ביניכם, הו בני האדם, הוא מי שכמו סוקרטס הבין כי מבחינת החוכמה אין הוא שווה מאומה".
גאולה דרך שאלה
אם היה עוצר אותנו סוקרטס בכיכר העיר היה מן הסתם מוכיח בפנינו את בורותינו המוחלטת. מראה לנו איך פנינו לפני שנים רבות לחקר עולם התופעות ולא לעבר חקירת העולם הנסתר של האידאות. שכלו החריף היה מוליך אותנו דרך שאלות כמו מהי אמת, מהו יופי או מהי מידה טובה, ומאפשר לנו לראות, כמו היה מראה צלולה, את מעשינו. שכן את הדרך לשאלת שאלות המקרבות אל האלוהי חסמנו באמצעות דתות היוצרות מסורות, סייגים והנחיות נוקשות. את רעננות המחשבה החלפנו ביצירת מבנים היסקיים שהתרחקו מטבעם הבלתי צפוי של החיים, והותירו אותנו מבולבלים ושכלתניים במידה יתרה. סוקרטס ראה עצמו כמי שנשלח מטעם האלוהות לשפר את נשמותיהם של בני עירו על ידי בדיקת דעותיהם המוסריות, ולראות אם הן חופשיות מסתירות. בהרמוניה שבין דעותיו של אדם (ובין דעותיו למעשיו) ראה סוקרטס לא רק אידיאל אינטלקטואלי, אלא גם אידיאל אתי. ואילו על עצמו אמר כי הוא דומה לזבוב טורדני המונע מן העם באתונה לשקוע בתרדמה מנטאלית.
מה היה קורה לתרבותנו אם היתה עוקבת אחרי המשמעות של החקירה הסוקרטית – חקירה של הארה? האם הגענו לנקודה בה אנו מקיימים אורח חיים ותפישה עצמית המרעילים אותנו ומביאים אותנו ואת העולם בו אנו חיים לכדי ניוון וכיליון?
ב"פיידון", סוקרטס עומד לפני מותו שקט ובהיר ומקדיש את רגעיו האחרונים לעיסוק פילוסופי מרהיב. הוא גורם לנו לתהות איך אנו היינו נוהגים אילו ידענו ששעותינו ספורות. נדמה כי ברגעים כאלה, אדם ותרבות שלמה יכולים למצוא עצמם עושים חשבון נפש ובודקים מהם חיים ראויים לחיותם. מהי משמעות קיומנו, מה בבסיס החומר ומה מעבר לו?
השאלה החוקרת אל האמת בתום לב היא זו שיכולה לחלץ אותנו מבורותינו ולהפוך אותנו כיחידים וכחברה לנצחיים. סוקרטס השאיר אחריו נתיב לשחרור דרך שאלות. לנו נותר ללכת בעקבותיו ולדעת לשאול.
לו ניתן לנו לשאול כעת שאלה אחת. מה היא היתה?
ביבליוגרפיה
ליבס ח' ( תרגם מיוונית) ( 1999). כתבי אפלטון- כרך 2. ירושלים ותל אביב. הוצאת שוקן.
בוזגלו ש' (2008). אפלטון- חייו ומותו של סוקרטס. שלושה דיאלוגים. תל אביב. הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות וספרי חמד. ׁ
ריי ג', אורמסון א' ג' ( 2007). האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית- הוגים ומושגים. כרך 2. תל אביב. הוצאת רסלינג: עמ' 98- 102.
בילצקי ע' (2002). מהי לוגיקה? ירושלים. האוניברסיטה המשודרת. משרד הביטחון- הוצאה לאור.
ארד ר'( 2006) בטיפול. תל אביב. עבודת גמר. M.A אוניברסיטת תל אביב- הפקולטה למדעי הרוח- המכון להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות ע"ש כהן.
