"שאילת שאלות היא דבר חיוני, במיוחד שאלות שאין עליהן תשובות. כך השאלה זורקת את האדם בחזרה לעצמו ואל האופן שבו המחשבה פועלת".
הקדמה
אחד האתגרים המשמעותיים ביותר אשר כולתי להעלות על דעתי או לקבל על עצמי, הוא לנסות ולהיפגש עם אחד המוחות המתקדמים והמפותחים ביותר שידענו כאנושות – מוחו של המורה הרוחני ההודי המנוח, ג'ידו קרישנמורטי.
כאשר באים במגע עם כתבים המתארים את האופן שבו קרישנמורטי נהג לשוחח עם תלמידים, או כאשר נפגשים עם שיחות שקרישנמורטי קיים במסגרת של מונולוג על נושאים שונים, כמו מהו פחד, מהי אהבה, מהו מוות וכו', נחשפים לצורת התבוננות וחקירה ייחודיות במינן, אשר בקריאה ראשונה מותירה אותנו, הקוראים, המומים ונבוכים. אותי, בכל אופן, הותירה הקריאה עם הרבה שאלות, ובעיקר עם שאלה אחת גדולה: מה נדרש ממני כדי להשיג מוח כמו של קרישנמורטי?
המפגש הישיר שלי עם מילותיו של קרישנמורטי הבהיר לי, שעל מנת שאוכל להבין את דבריו ברמה המהותית ולא רק ברמה של הבנת הנקרא, יהיה עלי להתמזג בצורה עמוקה עם הדרך שבה הוא נהג לשוחח או להגות. כיצד? דומה כי עלי לדמות את עצמי כאחד מתלמידיו אשר יושבים בנוכחותו ודנים ביחד איתו בשאלות שהוא נהג לשאול, שכן קיים הבדל מהותי ביותר בין קריאת דבריו של קרישנמורטי לבין הניסיון להיות קרישנמורטי. לכן, עלי לרצות בכל מאודי להבין מבפנים, כחוויה ישירה ולא אינטלקטואלית את מצבו הפנימי. עלי לנסות ולחוות באופן ישיר וללא תיווך את האופן שבו מוחו היה מבין ורואה את העולם ואת החוויה הרוחנית כדי שאוכל לנסות ולהסביר את הדינאמיקה המסתורית של ההקשבה והתגובה של קרישנמורטי.
לשם כך, במהלך עבודה זו, אציג דוגמאות לדיאלוגים שקרישנמורטי קיים עם תלמידים בנושאים שונים ואנסה לבטל את ממד הזמן והמרחב כך שאמצא את עצמי יושבת ביחד איתם וחוקרת בכל כוחי; רק כך אוכל לנסות לתאר, לא מבחוץ כי אם מבפנים, את גדולתו ותרומתו הבלתי נתפשת של קרישנמורטי לעולם ולתהליך התפתחות המוח האנושי.
מיהו קרישנמורטי?
ג'ידו קרישנמורטי (1986-1895) הוא סיפור מהאגדות: ילד שגדל בדרום-הודו למשפחה פשוטה למדי, אשר ביום בהיר אחד מתגלה ומוכרז על ידי מנהיגי "החברה התיאוסופית" (ארגון רוחני עולמי) כ"מורה העולם" הבא וכהתגלמות של הבודהא של החמלה (הלורד מאיטריאה). הוא נלקח ממשפחתו ויחד עם אחיו ניטייה, גדל באנגליה וטופח במשך עשרים שנה כדי להתאים לתפקידו המשיחי.
מאמינים רבים חיכו עד שיתבגר דיו כדי ליטול את שרביט ההנהגה וההוראה. אך כאשר קרישנמורטי הגיע לגיל 27, הוא חווה התעוררות רוחנית מלאה אשר שינתה את כל תפישת חייו לנצח. התעוררות דרמטית זו הובילה אותו, בהיותו בן 34, להתייצב בפני מנהיגי הארגון ושלושת אלפי תלמידיו המיועדים ולהכריז על פיזור המסדר ועל ניתוק קשריו עם העניין כולו. באותו מעמד הוא הצהיר הצהרה שליוותה אותו לאורך כל ששים השנים הבאות.
הוא הכריז שכל עניינו הוא לשחרר את האדם מכבלי ההתניות שלו, ושלשם כך שום ארגון, דת, אמונה או סמכות רוחנית, לא יועילו אלא רק יזיקו. הוא טען שהדרך היחידה אל האמת היא באמצעות חקירה עצמאית ונוקבת של האינדיבידואל בתוך עצמו, ושעל כל אחד ואחת מאיתנו לקחת לידיו את האחריות לשחרורו המלא מפחדיו ומסבלותיו.
"מכיוון שאני חופשי, לא מותנה, שלם – לא החלק, לא היחסי, כי אם האמת השלמה והנצחית – אני מתאווה אחר אלה אשר מעוניינים להבין אותי ולהיות חופשיים. לא ללכת אחרי, לא להפוך אותי לכלוב אשר יהפוך לדת או כת, אלא אלו אשר ישתחררו מכל הפחדים – מהפחד מדת, מהפחד מגאולה, מהפחד מרוחניות, מהפחד מאהבה, מפחד המוות ומהפחד מהחיים עצמם... אינני רוצה דבר מאיש... אף אחד אינו מחזיק במפתח לממלכת האושר, לאף אחד אין את הסמכות להחזיק במפתח שכזה. המפתח הוא העצמי שלך, ובהתפתחות, בהיטהרות ובהעדר מושחתות של אותו עצמי, שם מצויה ממלכת הנצח".
מאז אותו מעמד היסטורי, בדיוק לשם כוונו כל מאמציו להתבוננות נוקבת, חסרת פשרות וישירה על מצבו הפנימי והפסיכולוגי של האדם. הוא עודד מיליונים להאמין שהם אכן חופשיים לעשות זאת בכוחות עצמם, ללא סמכות רוחנית, אמונה או רעיונות רומנטיים. קרישנמורטי טען ללא הרף שהאדם, באופן הממשי ביותר, הוא שיוצר את החברה ואת העולם. פעילות חברתית או פוליטית לא תוכל לחולל שינוי יסודי בעולם – רק היחיד המשנה את עצמו מן השורש הוא המשנה בכך את העולם כולו.
אחד הדברים שייחדו את קרישנמורטי כמורה, מעבר לעובדה שהוא סירב לקבל על עצמו את תפקיד הגורו מחשש לסרס ולהגביל את החופש של תלמידיו למצוא תשובות בכוחות עצמם, הוא האופן שבו היה חושב, מקשיב, ותופש את המציאות.
לידתו של מוח חדש
"חלום ישן מת וחלום חדש נולד. חיזיון חדש מתהווה ותודעה חדשה מתגלה – בכיתי אבל אינני רוצה שאחרים יבכו; אבל אם יבכו, אני מבין את משמעותו של הבכי. כעת אני יודע, כעת אנחנו בלתי נפרדים. הוא ואני עובדים ביחד, שכן אני ואחי הם אחד".
אחת השאלות החשובות ביותר שחייבות להישאל בנוגע לקרישנמורטי, היא כיצד זה ייתכן, שמי שהיה ילד פסיבי ונוח מאוד להשפעה, אשר נשלט ותומרן על ידי ראשי האגודה התיאוסופית, הצליח, בסופו של דבר, להישאר כה בלתי נגוע, ללא רעיונות או אמונות כלל? ויתר על כן, מהו הדבר אשר אפשר למוחו של קרישנמורטי להישאר כה צלול וזך, ללא כל אפשרות לתכנות והתניה?
ייתכן והדבר קשור במותו בטרם עת של אחיו הצעיר, ניטייה. שני האחים היו כרוכים זה בזה בצורה עמוקה ביותר, והנבואה בדבר הפיכתו של קרישנמורטי ל'מורה העולם' הייתה קשורה בקשר עבות עם תפקידו ומקומו של ניטייה בחייו של קרישנמורטי. למעשה הובטח לקרישנמורטי שאחיו עומד ללוות אותו לאורך חייו ולסייע לו בתפקידו הרם. לכן, גם כאשר ניטייה חלה, בזמן שקרישנמורטי היה על אוניה בלב ים, הוא לא הטיל ספק בדבר הבראתו של אחיו, מתוך ביטחון גמור בכוחותיהם של המאסטרים הנעלים ובהבטחתם כאמור. וכך, גם כאשר נשלחו שני מברקים לאוניה שדיווחו על התדרדרות במצבו של ניטייה, קרישנמורטי נותר באמונה מוצקה שהמאסטרים הנעלים לא היו מתירים לו לעזוב את אחיו אם הוא היה מיועד למות. כעבור יממה קרישנמורטי קיבל את ההודעה בדבר מותו של אחיו, אירוע אשר שינה את חייו ואת תודעתו לעד.
הוא השיל ממוחו את השכבות השטחיות שעד כה נענו בצורה מסוימת לאמונות ולפולחני ההיררכיה התיאוסופית, ומה שפרץ החוצה היה מוח נקי ללא רבב, שלא הוטבעו בו כל צלקת או סימן ולו הקטן ביותר. הוא היה זקוק לאנרגיה געשית ממש כדי לעקור את שורשי המוח האנושי מתוכו – לשאול, להגות, לשלול את מבנה המודעות, לחדור ללב ליבם של המחשבה והרגש, להיפרד מכל סוגי הידע, ובסופו של דבר להיוולד מחדש. הוא דחה מעליו כל סוג של סמכות חיצונית ובתום תהליך האבל הקצר אך הטוטאלי מאין כמוהו שעבר עם עצמו, הוא הכריז שהוא ואחיו הפכו לאחד.
אותה לידה מחדש סימנה את תחילתו של מסלול מרתק מאין כמוהו, מסלול שארך כשישים שנות הוראה ושיחה.
כוחה של שאלה
"אם נוכל באמת להבין את הבעיה, התשובה תנבע ישירות מאותה הבנה, שכן התשובה איננה נפרדת מן השאלה".
אחת מדרכי העבודה המרכזיות של קרישנמורטי הייתה הדיאלוג. בשנים המוקדמות בהן לימד, הוא נהג לעבוד עם קבוצות קטנות של אנשים וניהל דיון במסגרת של שאלות ותשובות. אחד התלמידים היה שואל שאלה, ואז קרישנמורטי נהג להפנות אותה בחזרה אל השואל, והיה מאתגר אותו ואת כלל הקבוצה למצוא את התשובה מתוך השדה של ידיעה עצמית. הוא היה מקשיב לדוברים באותה פתיחות וקבלה כפי שנהג להקשיב לעצמו.
האנרגיה שקרישנמורטי נהג להביא לדיון הייתה לא פעם קשה לתלמידיו. מוחם היה מבולבל, מלא בהתנגדות, ובעל נטייה לענות מתוך העבר ולחפש את הפתרון בצורה של סמכות עליונה, פנימית או חיצונית, רוחנית או חילונית. למעשה הכלים היחידים שהיו ברשות תלמידיו היו כלים של חקירה המבוססים על מחשבה וזיכרון – בדיוק אותם כלים שקרישנמורטי נהג לאתגר.
בדיונים הוא סרב לתת תשובה מיידית, שהיא פתרון קל. עבורו, כל תגובה לשאלה מהותית הסתיימה בחקירה של השאלה. הוא דרש חקירה, ראייה וחדירה אל תוככי השאלה עצמה, לא כתהליך דואלי חיצוני, אלא כראיה של טבע התגובה ושל הקרקע שמתוכה השאלה והתשובה עלו.
דוגמא לדיאלוג בין קרישנמורטי לבין תלמיד:
"ק: כיצד האדם חושב?
תלמיד: מופיעה בעיה, ומחשבה עולה כדי לפגוש את הבעיה.
ק: כיצד אתה מנסה לפתור את הבעיה?
ת: מוצא תשובה.
ק: כיצד אתה יכול למצוא תשובה ואיך אתה יודע שהיא התשובה הנכונה? הרי זה די ברור שאינך יכול לראות את כלל התכולה של הבעיה – אם כך כיצד תשובתך יכולה להיות הנכונה?
ת: אם אינני מוצא את התשובה הנכונה בפעם הראשונה, אז אני מחפש דרכים נוספות כדי למצוא אותה.
ק: אבל כל דרך שבה תבחר כדי למצוא את התשובה, תניב תשובה שהיא בהכרח חלקית, ואתה רוצה למצוא תשובה מלאה ושלמה. אם כך, כיצד תוכל למצוא תשובה שלמה?
ת: אם אינני יכול לראות את הבעיה בצורה מלאה, אינני יכול למצוא את התשובה הנכונה."
אם ננסה לעקוב אחר הדיאלוג הקצר לעיל, נוכל לראות שקרישנמורטי מצביע על נקודה מהותית ובהכרח עקרונית למצבים רבים בחיינו – מכיוון שאין לנו את היכולת לראות באופן מלא את כלל תכולת הקונפליקט/בעיה/אתגר שמוצבים בפנינו, בהכרח לא נוכל למצוא תשובה שהיא הוליסטית ורחבה דיה שתענה בצורה מלאה על הבעיה. קרישנמורטי מצביע על כך שכעיקרון, אנו מותנים לחשוב ולראות את המציאות בצורה חלקית, כל פעם רק דרך זווית ראיה אחת, ואז מנסים להגיב לבעיה, אבל בכל פעם אנו מצליחים להגיב בצורה חלקית, שכאמור לרוב אינה פותרת את הבעיה מן היסוד.
אם כך עלינו לשאול את השאלה: מהי ראייה כוללת של הבעיה? האם המחשבה המותנית, הרגילה, יכולה לראות באופן כולל ושלם את הבעיה? דומה כי התשובה על כך היא לא. אם כן, אם המחשבה איננה יכולה לראות בעיה בצורה כוללת, מה כן יכול? האם יש בידינו את היכולת לראות בעיה בצורה כוללת, ואם כן באמצעות מה?
הדיאלוג ממשיך:
"ק: אז אינך מחפש יותר תשובה?
ת: לא.
ק: שללת, אם כן, את כל הדרכים למציאת תשובה?
ת: כן.
ק: מהו מצב המוח שלך כאשר הוא אינו מחפש יותר אחר תשובה?"
כאשר המוח מבין שהוא לא יכול למצוא תשובה מלאה וכוללת, הוא מפסיק לחפש. ברגע שבו המוח מפסיק לחפש, מה קורה? אני בודקת בתוך עצמי מה קורה כאשר המוח שלי מפסיק לחפש תשובות, אחרי הוא מבין שהוא לא יכול למצוא תשובות כוללות ושלמות. מה שקורה הוא, במוח משתררת דממה, הוא מפסיק לנוע, הוא חדל. כאשר המוח מפסיק לנוע, הוא יכול להתחיל לבוא במגע עם הקשבה מסוג אחר, הקשבה שאין מאחוריה תנועה רגילה של מחשבה.
מהי הקשבה אמיתית
קרישנמורטי התבקש על ידי אחת מתלמידותיו לתאר כיצד הוא מתמודד עם שאלה, מהו מצב המוח שלו כאשר הוא מקבל שאלה.
"כיצד ק. מתמודד עם שאלה כאשר הוא מקבל אותה? אני חושב שהוא היה אומר, שבראש ובראשונה חייבת להיות תמימות, כלומר הקשבה ללא מסקנה, ללא שום מחסום, שכן אין שום מכשול. האם אני יכול לומר שהמוח ריק? הוא ריק במובן שאין בו תשובות שגובשו מראש, אין בו זיכרון של תשובות קודמות ולכן אין בו רישום של תשובות כאלה. כאשר מוצגת שאלה, קורה תהליך פשוט של שמיעת השאלה, לא רק על ידי האוזן, כי אם שמיעה ללא התהליך הרגיל של שמיעה. זה כמו זרע שנטמן באדמה והאדמה אז משפיעה על הזרע והזרע משפיע על האדמה, ובהדרגה צומח שיח, פרח וכו'. כך כאשר שאלה נשאלת, היא נשמעת על ידי האוזן אך גם ישנו המצב של שמיעה ללא האוזן וממנו נובעת תשובה. זאת אומרת שהמוח נמצא במצב שאין בו זיכרון, אין בו מסקנה, אין בו רישום קודם של השאלה ולכן לא תיתכן תשובה מתוך זיכרון קודם. יש רק נוכחות ואז יש תובנה לתוך השאלה. כאשר ישנה תובנה, תאי המוח עצמם עוברים שינוי..
המצב שבו אנו שומעים ללא אוזן הוא מצב שניתן לדמות לאגם שלו, אגם שנמצא במצב של חוסר תנועה, וכאשר זורקים אל תוכו אבן, היא יוצרת גלים קטנים ונעלמת. המים באגם הם מים טהורים, ללא הזיהום של העבר שהאדם צובר. מצב של שמיעה ללא אוזן הוא מצב שבו המוח שקט לחלוטין, כך שהשאלה היא כמו האבן שנזרקת לאגם ומעוררת בו אדווה קטנה שמתבטאת כתשובה. כאשר אנו מקשיבים רק מתוך האוזן, התשובה תהיה חלקית, אך כאשר ישנה הקשבה לא מתוך האוזן, אותו מצב של הקשבה אינו חלקי".
קרישנמורטי מדבר כאן על מצב של שמיעה ללא אוזן. הוא מבדיל בין שני מצבים: שמיעה רגילה (דרך האוזן), שזו ההקשבה הרווחת אצל רובנו. הקשבה כזו לדבריו, היא הקשבה חלקית שכן היא נובעת מתוך המחשבה, שבהכרח מתקיימת רק כתנועה מתמדת בתוך ממד של זמן: עבר-עתיד. כלומר ההקשבה הרגילה שלנו מוגבלת על ידי המחשבה, שבאופן מהותי מבוססת על זיכרונות ולכן יכולה להפיק מתוכה רק תשובות חלקיות, שנובעות מהתנסות עבר.
אולם אז הוא מדבר על מצב של הקשבה אחר, מצב שאינו מוכר או זמין לנו – הקשבה שמשולה לאגם שלו, אשר מימיו טהורים ואין בהם שום תנועה של צבירה או לכלוך. טוהר המים ודממתם הם מטאפורה למוח נקי ממחשבה, שאין בו תנועה של זמן, וככזה יכולה לנבוע מתוכו תובנה שאיננה נשענת על הקיים, הידוע, אלא נובעת מתוך הלא ידוע, מעבר לזמן כפי שאנו מכירים אותו.
כאשר אני הוגה בדבריו של קרישנמורטי עולה בתוכי השאלה: מה יכול לאפשר למוח לבוא במגע עם הקשבה אמיתית? כיצד המוח, המותנה לתנועת מחשבה, השבוי בממד של זמן, יכול להקשיב כאגם שלו? אם אני מנסה לעקוב אחר קו המחשבה של קרישנמורטי, יהיה עלי להודות שמוח מותנה לעולם אינו יכול להקשיב הקשבה אמיתית. כל ניסיון של מוח כזה להקשיב הקשבה אמיתית, יניב בהכרח רק הקשבה חלקית, הקשבה "דרך האוזן". אם כך, מה קורה למוח כאשר הוא מכיר בחוסר יכולתו להקשיב באמת?
מה שקורה שהוא חדל מלנסות להקשיב, הוא נכנע לעובדה שאין ביכולתו "לעשות" הקשבה אמיתית, וקורית בתוכו הרפיה. אותה הרפיה מפנה מקום לדממה חדשה, ביחד איתה מתרחשת גם הרפיה בכל הגוף. משהו בתנועת הלחימה הליניארית שלנו, משהו בניסיון לכבוש, להשיג, לנוע הלאה וקדימה חדל, ומשתררת דממה כללית. ייתכן וזוהי תחילתו של אגם שלו, שכן כל תנועה נוספת של מחשבה שממשיכה לעלות, נראית כדבר שאין להזדהות עימו. זהו רק המשך של מאמץ כוזב וחסר סיכוי להשיג את הבלתי ניתן להשגה בכלים מוגבלים של המוח המותנה.
כוחה של שלילה
"יצירה יכולה להתקיים רק כאשר המוח לגמרי לגמרי ריק; מה שנולד מתוך אותה ריקות הוא חשיבה שוללת. אין לזה שורש או מקור".
אחד הדברים החשובים ביותר ואולי החשוב מכל שקרישנמורטי לימד הוא שלילה. למה הכוונה? מכיוון שמוח המותנה מבוסס על מאגרים של זיכרון עבר, על אלפי שנות תרבות אנושית וצבירה של התנסויות אין ספור, כאשר המוח פוגש בשאלה, הדבר הראשון והבלתי נמנע שהוא עתיד לעשות, הוא לשלוף תשובות מוכנות ממאגריו השונים.
קרישנמורטי הבין שכדי לעזור לאדם להגיע למצב של קשבה אמיתית, יהיה עליו לשלול את כל תנועת העבר שלו, את כל התשובות המגובשות שיש בתוכו שמגנות עליו מפני משהו חדש ולא ידוע. לכן האופן שבו הוא היה נוהג לא פעם בדיוניו, בין אם במסגרת של שיחה עם תלמידים או במסגרת מונולוגים שניהל עם עצמו, היה שהוא שאל שאלה ושלל לאורך זמן את התשובות שהיו עולות.
לדוגמא, יום אחד קרישנמורטי שאל את עצמו בקול רם: מהי פעולה ללא תוצאה? במשך שלושה ימים הוא חדר אל תוככי השאלה, וסירב לכל תגובה מיידית שעלתה. הוא אפשר לשאלה להיפתח ולשחרר את האנרגיה שחבויה בה. הוא לא הניח לשאלה ובמהלך קבוצות דיון, מוחותיהם של תלמידיו חקרו אל תוך השאלה איתו. הוא סירב לאפשר לתלמידיו לענות מתוך כתבי הקודש למיניהם. מבחינתו, השאלה הייתה צריכה להעיר את התשובה מתוך עצמה. אולם כל תשובה שניתנה מהעבר כבר הייתה סוג של תוצאה, וכך גם תשובות שניתנו מתוך ההווה ומתוך העתיד שהמוח השליך היו בגדר תוצאה. הוא שאל: "האם יכולה להיות פעולה ללא תוצאה? האם ניתן להביא את העבר והעתיד ביחד אל זמן ההווה ולהשמידם? טעות העבר הייתה תוצאה, הפעולה שלי בהתבסס עליה גם היא תוצאה, הסירוב שלי לפעול שוב היא תוצאה, ועדיין חייבת להיות פעולה שאינה גוררת אחריה תוצאה".
הוא המשיך לחפש. הוא המשיך להחזיק בשאלה, ואפשר לכל רמז או כיוון שנמצאים סביב השאלה לעלות, תוך שהוא ער לכל תגובה פנימית שעולה נוכח השאלה ללא גינוי או הצדקה וכך שלל אותה. החקירה אופיינה בהעדר של טענה החלטית כזו או אחרת.
ואז, לפתע, ביום השלישי, הוא אמר, כאילו קרתה לו התגלות: "האם אדם יכול לחיות ללא תפישה עצמית? האם הוא יכול לחיות ללא השתקפות של דימוי עצמי? רק כך יכולה להיות פעולה שאין בצידה תוצאה. שכן לחיות ללא תפישה עצמית, זה להיות מודע להשלכה המתמדת של העצמי, לראות זאת ולשלול זאת".
האם אנחנו יכולים להעלות על דעתנו דבר שכזה? האם גם אנחנו היינו יכולים להחזיק בתודעתנו שאלה במשך כמה ימים? למשל הייתה עולה בתוכנו שאלה כמו "מהי משמעות החיים?" ייתכן והיא הייתה מתעוררת עקב משבר מסוים או מתוך שעמום או ללא סיבה ברורה. מה היינו עושים? מה שעומד מאחורי שאלות גדולות בדרך כלל, היא העובדה שאנחנו לא באמת יודעים את התשובה להן אבל היינו מאוד רוצים לדעת, לבוא עימן במגע. למשל שאלה כמו "מהי משמעות החיים?", עשויה להעיד שאין לנו ממש מושג, או שאין לנו תחושה של משמעות ולכן מתעוררת השאלה.
במצב של המוח המותנה, קשה לנו להכיל את העובדה שאנחנו לא יודעים מהי משמעות החיים, שכן להכיר בכך עשוי להוביל אותנו להכיר בסוג של ריקנות פנימית, תחושת היעדר לא נעימה ואפילו סוג של כאב מודחק. לכן המוח המותנה ישאל את השאלה, ומיד יתחיל "לירות" את כל התשובות שנמצאות בתוכו, אשר מבוססות על חוויות עבר ורסיסים של רגעי משמעות שנצברו ליום סגרירי. וכך המוח ישיב: "משמעות החיים היא אהבה, משמעות החיים היא לעשות מעשים טובים לאחרים ולהיות לא אנוכיים, או משמעות החיים היא שאין משמעות בחיים", וכן הלאה. כל תשובה שהמוח המותנה יספק, תהיה כמובן חלקית ביותר ויהיה בה את הניחוח של משהו משומש, דהוי וישן, שרק נותן תשובות כדי לא לפגוש את הכאב שעומד מאחורי שאלות שכאלה.
האם היינו מסוגלים לשאול שאלה ולהחזיק אותה בתודעתנו שלושה ימים ללא תשובה? האם היינו מוכנים לפגוש את כל תכולת התודעה ביחס למשמעות החיים, ללא גינוי או הצדקה או הזדהות, ולשלול אותה רק כדי להיות מסוגלים להגיע למצב שבו המוח יוליד תשובה לא מתוך זיכרון העבר אלא היישר מתוככי הלא ידוע, מתוככי הנצח? האם היינו מוכנים לפגוש באומץ את האמת הישירה, את מה שבאמת יש בתוכנו ביחס לשאלה, בין אם זה כאב או פחד?
כדי להיות מסוגלים להחזיק בשאלה בצורה שכזאת עלינו להיות תמי לב, חסרי סדר יום פנימי, לא במובן שאיננו רוצים לקבל תשובה, אלא במובן שלא היינו רוצים לקבל תשובה מסוימת, כזו שתרגיע אותנו כמו אקמול או כדור שינה, אלא תשובה שתהיה אמיתית ללא קשר לצרכים או להעדפות שלנו. עלינו לבדוק מה אנחנו מרגישים כאשר אנחנו מסכימים לוותר על ידיעה, על תשובות שנועדו להגן עלינו ולספק לנו מרחב בטוח ומוכר.
כאשר אני מסכימה לוותר על כל התשובות הידועות כבר בתוכי, אני באה במגע עם תחושה חדשה ומרגשת, גם אם מעט מפחידה בתחילה: אני לא יודעת, אבל באמת לא יודעת. ייתכן וחוסר הידיעה הזה גורם לי לחוות סוג של עצירה, סטייה מהרגלים ליניאריים שמקנים תחושה של יציבות. אבל בצד הסחרחורת שפוקדת את מוחי ואת בטני, ישנה התפעמות עמוקה מול מרחבי הדממה של הלא ידוע. עצם ההבנה שבמצב כזה של שלילה עמוקה, המוח יוכל להשתתף ביצירה של דבר חדש, משהו שעוד לא היה, מאפשרת לעוד ועוד הרפיה לקרות בתוכי. נדמה לי שעלינו להגיע למצב שבו כל מה שמעניין אותנו זה פשוט לשאול את השאלה, ללא ציפייה לתשובה כזו או אחרת. כל עוד יש בנו ציפייה כלשהי, איננו נמצאים בעמדה פנימית של תום לב, ורק מוח תמים יכול להקשיב באמת לשאלה. כאשר המוח נמצא במצב דומם, שלו, אינו מחפש תשובה כלשהי, או פתרון כזה או אחר, אינו מתנגד ואינו נמנע – רק במצב כזה יכולה לקרות התחדשות, מכיוון שאז המוח מסוגל לתפוש את מה שאמיתי.
כעת, עלינו להבין שלאקט השלילה יש עומקים שונים. כדי להסביר זאת נציג דוגמא נוספת לדיאלוג בין קרישנמורטי לתלמידיו. דיאלוג זה נסב סביב השאלה מהי הקרקע שמתוכה הכול נובע, או מהו הטבע של אלוהים?
"ת: האם קיימת אפשרות של קיום שבה כל תנועה של המוח כאמונה נמחקת, שכל אמונה באלוהים כזה או אחר נשללת?
ק: האם השלילה קורית רק ברמה המילולית או שהיא קורית במעמקים, ממש בשורשי הווייתו של אדם? האם אדם יכול לומר: אני לא יודע דבר ולעצור שם?
ת: אינני יכולה לומר שאינני יודעת דבר, אבל אני כן יכולה לומר שהתנועה של אמונה באלוהים מסוים אינה עולה במוח, לכן אין שום דבר חיצוני לשלול כאמונה. אבל עדיין אינני מכירה את המצב שבו אני לא יודעת דבר, שהוא מצב שונה לגמרי מהתנועה החיצונית של אמונה.
ק: כיצד ממשיכים מכאן? האם נוכל לשלול לחלוטין את כל התנועה של ידע? לשלול כול דבר חוץ מהידע בדבר נהיגה במכונית וכל הידע הטכני? האם אדם יכול לשלול את התחושה שהוא יודע? כל הניסיון הנצבר של האדם, שאומר שיש אלוהים או שהיו נביאים וחוזים שאמרו שאין דבר כזה כמו אלוהים. האם אדם יכול לשלול את כל מה שהוא יודע?
ת: אני רק מבינה כיצד לשלול תנועה חיצונית של ידע.
ק: האם את מתכוונת לתנועה העולה של מחשבה כאמונה?
ת: כן, אבל העומקים, מה ששוכן רדום, מיליוני השנים שעצבו את הווייתו של אדם, כיצד ניתן לגעת בזה?
ק: האם נוכל להתחיל לא בשאלה "האם יש אלוהים?", אלא הבה נשאל מדוע המוח האנושי כה התאמץ להתהוות? ואינני מתכוון רק להתהוות חיצונית, כי אם גם לפנימית. התהוות אשר מבוססת על ידע, על תנועה מתמדת, על להיות מישהו. אני חושב שהשאלה בדבר הטבע של אלוהים והתהוות קשורות זו בזו. הווייתי מבוססת על מה שהבנתי, לא במובן המילולי אלא במובן של ההרגשה שיש בתוכי שישנו משהו עצום, משהו אדיר באמת. אני מתבונן בחלק הזה שבהווייתי... האם אדם יכול לרוקן לגמרי זמן, תנועה של התפתחות, אבולוציה, שנים? אני מדבר על הדבר הנטוע והמושרש ביותר, משהו שאינו מודע – דברים עמוקים הם תמיד לא מודעים... ה'אני' הוא התמצית של הידוע. עלי להטיל ספק בכל מה שהאדם אי פעם יצר כולל עצמי. זוהי גישה מאוד מטהרת. אם נוכל לומר שאיננו יודעים דבר, במובן העמוק ביותר של המילה, אז זהו המצב, אנחנו לא צריכים לעשות דבר..."
קרישנמורטי מכוון אותנו כאן לרמות של שלילה שמאפשרות לנו להגיע למצב שבו אנחנו לא יודעים דבר. מבחינתו, זאת המטרה האמיתית; להגיע למצב שבו המוח נקי מכל צבירה, נקי מכל סוג של תנועת עבר, מוח דומם ופתוח לגמרי. רק מתוך מצב כזה של מוח יכולה להתחיל לקרות תנועה של יצירה חדשה. כדי לבוא במגע עם רמות עמוקות של שלילה, עלינו להיות מוכנים להחזיק בשאלה ללא הגבלת זמן, ללא שום רצון לקבל תשובה, בסבלנות אדירה, כזו שמאפשרת לעוד ועוד שכבות של צבירת הידוע להיפתח ולהישלל. למעשה שלב השלילה הוא השלב הקריטי ביותר בניסיון ליצור מוח חדש, מכיוון שהוא מה שמאפשר למוח לעבור שינוי ברמת התאים, כלומר טרנספורמציה ברמת החומר, ברמת מבנה המוח עצמו.
נדמה לי שאם נסכים להחזיק בשאלה "האם האדם יכול לשלול את כל מה שהוא יודע?" לאורך זמן, ממש נחזיק בה בהכרתנו למספר ימים, ללא רצון לדעת את התשובה, נוכל לבוא במגע עם שכבות עמוקות של ידוע, של ביטחון מנטאלי שצברנו בגלל הפחד הקמאי שלנו מפני החיים, ולשחרר אותן בזו אחר זו, עד שהמוח יגיע למצב עמוק של דממה.
המוח המדעי והמוח הדתי
"אדם שחושב באופן עקבי הוא אדם חסר מחשבה, מכיוון שהוא מתאים את עצמו לדפוס; הוא חוזר על משפטים ומחשבתו היא תבניתית".
קרישנמורטי נהג לעשות הבחנה בין המוח המדעי-מערבי, לבין המוח הדתי. מבחינתו, המוח המדעי, למרות איכויותיו וסגולותיו, הוא מוח חלקי שאינו מסוגל להיענות ביעילות למורכבות של החיים.
"האם המוח המדעי, עם ההיגיון שלו, עם המחקר של חומר ואנרגיה, יכול להיכנס אל תוך המוח הדתי? המוח המדעי עם ההיגיון, הדיוק והחקירה שלו, חוקר את העולם החיצוני של הטבע, אבל אין זה מוביל אותו להבנה פנימית של הדברים; אולם הבנה פנימית מאפשרת הבנה של הדברים החיצוניים. המוח המדעי הוא מדויק ובהיר ביחס לחקירותיו, הוא לא מוח חמל שכן אין לו הבנה של עצמו. מהי רוח דתית אמיתית? ברור שלא מדובר באדם שמאמין, שהולך למקדשים וכנסיות. וגם לא מדובר בתגובת נגד. רק כאשר אדם שולל את כל האמונות או את אי האמונות...מוחו נמצא במצב של שלילה, ומשמעות הדבר היא שהמוח הזה נמצא לבדו. אין סביבו סמכות או מטרה, לכן הוא לא פוחד, שכן פחד הוא תגובה. המוח הדתי אינו מוח ריטואלי, הוא מסוגל לחשוב בצורה מדויקת, לא במונחים של חיובי ושלילי, לכן מוח כזה מכיל בתוכו את המוח המדעי. אולם המוח המדעי אינו מכיל בתוכו את המוח הדתי שכן הוא מתקיים בגבולות הזמן, מבוסס על ידע ושורשיו נמצאים בתחושת הצלחה והישג. כיצד המוח הדתי נכנס אל הלא ידוע? הוא אינו יכול לבוא אל הלא ידוע אלא דרך "קפיצה". הוא אינו יכול להיות מחושב ולהיכנס אל הלא ידוע. המוח הדתי הוא מוח מהפכני באמת. הוא אינו נמצא בתגובה לדברים שכבר קרו, הוא יצירתי, הוא נמצא במצב של יצירה..."
קרישנמורטי מדבר כאן על מוח שנמצא לבדו – מהו מוח שנמצא לבדו? מהי המשמעות של מוח שאין סביבו סמכות או מטרה ולכן הוא חסר פחד? האם אנחנו יכולים לבוא במגע עם מוח כזה? האם אנחנו נמצאים באמת לבד או שאנחנו תמיד מוקפים באלפי קולות שהם סך כל הניסיון שנצבר בתוכנו ברמה האישית והקולקטיבית? מה זה אומר להיות לבד והאם היינו מוכנים להיות לבד?
ההתניה הרווחת שכולנו חולקים היא הצורך בביטחון, לכן אנחנו מאמינים שאנו זקוקים להדרכה, לסמכות, למישהו שיאמר לנו מה לעשות. בצורה כזאת המוח שלנו הולך ונהיה קהה, עמום, ואנו חווים את עצמנו כתלויים בחוכמתו של אחר כדי לדעת כיצד עלינו לחיות. אולם קרישנמורטי מצביע כאן על אפשרות אחרת, על האפשרות של מוח שמוכן להיות לבד, כלומר לשלול כל סוג של עוגן או סמכות חיצונית שיתפקדו עבורו כקביים.
לכן, הקריאה בכתביו של קרישנמורטי מאתגרת אותנו לא לראות בו את הסמכות שיודעת, להישען על חוכמתו ולקבל כאכסיומה את התשובות שאליהן הוא מגיע תוך כדי חקירה אינטנסיבית ומלאת להט. אדרבא, למעשה עלינו לעשות את ההפך, להתמלא בלהט פנימי ולהסכים להיות לבד. מתוך אותה לבדות עלינו להתחיל לשאול שאלות גדולות וחשובות, ולהסכים להיות ללא תנועה, לא לנוע בין הקטבים של שלילי וחיובי, אלא פשוט להישאר דוממים ולשלול את כל הידע שכבר קיים בנו. רק מוח כזה יוכל יום אחד להפוך למוח הדתי, זה שנמצא במצב של יצירה חדשה.
סיכום
המסע שעברתי בניסיון להתמזג עם מוחו של קרישנמורטי הותיר אותי בידיעה הברורה שזהו הצעד הבא של כולנו כאנושות – מוח דומם, סקרן, טרי ומלא בפליאה. החדות המופלאה שבה קרישנמורטי כה הצטיין, לימדה אותי שרק אם נשכיל ללמוד לעקוב אחר תנועת המחשבה שלנו, כצייד מיומן המשקיף על טרפו ומחכה לשעת כושר, ולשלול את כל מה שישן, מוכר וידוע בתוכנו, נוכל להתחיל לבוא במגע עם מוח חדש כשלו.
ניתן לסכם את עיקרי התורה של קרישנמורטי כך: חופש הוא התבוננות טהורה ללא כיוון, ללא פחד מענישה או גמול. חופש הוא חסר מניע; חופש אינו קץ האבולוציה של האדם כי אם מה ששוכן כצעד הראשון של קיומו. בהתבוננות אפשר להתחיל לגלות את היעדר החופש. את החופש ניתן למצוא במודעות חסרת הבחירה של קיומנו ותפקודנו היומיומי. המחשבה היא זמן, היא נולדת מתוך התנסות וידע אשר אינם נפרדים מזמן ומהעבר. הזמן הוא האויב הפסיכולוגי של האדם. האדם הוא תמיד עבד לעבר. המחשבה היא תמיד מוגבלת כל שנאו חיים בקונפליקט מתמיד ובמאבק. כאשר האדם הופך מודע לתנועת המחשבות שלו, הוא יראה את החלוקה שנעשתה בין חושב ומחשבה, בין מתבונן למושא ההתבוננות, בין החווה והחוויה. הוא יגלה שחלוקה זו היא אשליה. אז ישנה רק התבוננות טהורה, שהיא תובנה ללא צל צילו של עבר או זמן. התובנה חסרת הזמן מביאה עימה מוטציה רדיקאלית של המוח. שלילה מוחלטת היא התמצית של מה שחיובי. כאשר ישנה שלילה, רק אז ישנה אהבה שהיא חמלה ואינטליגנציה.
ישנן הרבה סיבות שבעטיין ניתן להלל ולשבח את קרישנמורטי, כאדם וכמורה. הוא היה מורה מצוין, אבל מה שייחד אותו, מבחינתי, והפך את דמותו למרתקת במיוחד, היו שני דברים מרכזיים: ההתעקשות הבלתי מתפשרת שלו להיות במצב מתמיד של שלילת הידוע, והשאלות ששאל. השאלות שלו מכוונות אל לב הקשיים והאתגרים של חיי אנוש, ומצביעות בו זמנית על היכולת האינטואיטיבית והפנימית שלנו לחקור וכמו כן על חוסר הרגישות שלנו כאנושות. בחרתי לסיים את עבודתי במספר שאלות שקרישנמורטי שאל במהלך עבודתו, ואני סבורה שהדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לשאול ביחד איתו את השאלות הללו, ולהישאר רק עם השאלה, ללא תשובה. אחרי הכול, כך הוא נהג לסיים את רוב הדיאלוגים שניהל – בשאלה.
מהו ידע? האם ידע קשור לאינטליגנציה?
כיצד המוח, בהיותו מותנה, יכול להתיר את עצמו, ולהפוך ללא מותנה? כיצד אתם מציעים לצאת ממצב מותנה זה?
האם אתם לפעמים נוהגים לצאת להליכה לבד, או שאתם תמיד הולכים עם אחרים?
האם ניתן להתבונן ללא עבר?
האם המוח, המבנה האנושי בשלמותו, יכול לעבור מהפכה עצומה, מוטציה אדירה? האם ישנה אפשרות לחיים הוליסטיים ולא חיים חלקיים?
ביבליוגרפיה
1. Jaykar P (1986) J. Krishnamurti A biography, Penguin Books
2. Krishnamurti J (1996) Total Freedom, the Essentials Krishnamurti, Harper Collins
