השאלה ככוח מניע לידיעה עצמית בתורתו של ראמנה מהרשי
ניר ברוש
התעוררות
ונקטראמהן היה נער הודי רגיל עד לאותו יום שבו תקף אותו ללא כל התראה מוקדמת פחד מוות עז ובלתי מוסבר. לא היה במציאות שלו דבר שהיה יכול להסביר את החוויה העוצמתית, המטלטלת ומרעישת העולמות. באותה העת הוא התגורר בביתו של דודו, וכשעלה במדרגות הבית באותו יום הוא חש את הפחד מגיע ותופס חזקה על כלל הווייתו.
באופן מפתיע כשהוא נתקף בפחד זה, במקום להירתע מכך, הוא בחר דווקא להתבונן פנימה לתוך עצמו והחל לחקור את ההתרחשות על ידי שאילת שאלות וחקירה עצמית. על מנת להעצים את החוויה הוא אף נשכב פרקדן והניח את גופו כאילו היה גופה חסרת רוח חיים על הרצפה.
"אמרתי לעצמי- 'הגוף הזה מת', אך עם מותו של הגוף האם אני מת? האם הגוף הוא אני? הוא שקט וחסר תנועה כעת, אך אני מרגיש את הכוח המלא של האישיות שלי ואף את הקול שלי בתוכי, בנפרד מהגוף. אם כן אני הרוח המתעלה מעל לגוף. הגוף מת, אך הרוח שמתעלה מעליו אינה מושפעת מהמוות כלל, משמעות הדבר היא שאני הנני הרוח האלמותית".
באותו היום הוא נעשה מודע לכך כי טבעו האמיתי אינו ניתן להריסה, ואינו קשור כלל לגוף, למחשבות ולאישיות שלו. אף שההתנסות לא הייתה ארוכה במיוחד היא הותירה בו רושם בלתי מעורער שהפך למרכז חייו מאותו רגע ואילך. לימים הנער הצעיר נודע בתור ראמנה מהרשי- אחד מהמורים הרוחניים הנודעים והאהובים בהודו וברחבי העולם כולו.
בטרמינולוגיה ההינדית הוא חווה את מה שניתן לכנותו "מודעות לעצמי האמיתי" (Self realization) שמשמעותה- התעלות מעבר להזדהות עם הגוף ותשוקותיו והכרה מתמשכת ויציבה בטבע הנצחי והבלתי משתנה של העצמי האחד או האלוהות.
אותה חוויית מוות עזה אותה חווה בגיל שש עשרה, והחקירה העצמית שבאה בעקבותיה, הפכו למרכז תורתו אותה לימד באשראם שהקים במורדות הר ארונצ'אלה (הר קדוש להינדים אשר נחשב להתגלמות של האל שיווה על פני האדמה) בדרום הודו.
ראמנה מהרשי עצמו הסביר כי הלימוד העיקרי שלו הוא הנוכחות הדוממת ושדה האנרגיה שהוא מקרין. בשלב הבא לאחר מכן מתחיל הלימוד הורבאלי, שבו הוא הדגיש כי הדבר היחיד הקיים באמת הוא העצמיות האחת (רק אלוהים קיים(, The Self, אותה הוא כינה גם 'הלב' The Heart. אך במקביל לאמירת אמיתות מוחלטות אלו, הוא הקדיש לא מעט מהסבריו להנחייתה של החקירה העצמית בשאלה "מי אני?", מתוך מטרה לסייע למאזיניו לפסוע בנתיב שהוא עצמו פסע בו כאמצעי לגילוי העצמי האמיתי, The Self.
חקירה עצמית
"חקירה עצמית היא המטרה והתהליך גם יחד. 'אני קיים' זוהי המטרה והמציאות הסופית..."
ברמה הגבוהה ביותר אותה ניתן להעביר במילים, ראמנה מהרשי חוזר ומדגיש אמת אחת ויחידה, נחושה ובלתי מעורערת כמו ההר שלמרגלותיו לימד, ושמסביבותיו לא מש מהגיעו אליו בגיל שש עשרה ועד יומו האחרון. 'רק העצמי קיים, אתה העצמי, היה מי שאתה'.
אך המושג "העצמי" שבו משתמש ראמנה הוא מושג מבלבל עבורנו בני המערב, המורגלים בחשיבה פסיכולוגית, שבה העצמי הוא האישיות שלנו והמאפיינים המייחדים אותנו באופן אינדיבידואלי. מקורה של חשיבה זו באבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד וממשיכיו, והיא שונה כמרחק מזרח ממערב מכוונתו של ראמנה מהרשי.
כאשר הוא משתמש במושג "העצמי", כוונתו היא לנוכחות האלוהית, אשר היא ורק היא קיימת כעצמיות הנוכחת בכל וקיום זה הוא הוא העצמי האמיתי.
זאת בניגוד לעצמי הפסיכולוגי, שהוא במובנים רבים מנוגד או מפריע לידיעה עצמית כפי שמכוון אליה ראמנה מהרשי.
ולכן המושג "חקירה עצמית" אין משמעו התעסקות בלתי פוסקת במרכיבי האישיות שלנו, על שלל רצונותינו, צרכינו, רגשותינו ומחשבותינו, אלא חקירה שתכליתה היא ידיעה עצמית, חקירה אשר מביאה אותנו לידיעת עצמנו האמיתי כלא שונה מהעצמי האלוהי.
היררכיה של היווצרות
כפי שכבר אמרנו לתפיסתו של ראמנה מהרשי, ושל מורים רוחניים רבים לאורך ההיסטוריה, העצמי בהא הידיעה, או אלוהים, הוא המציאות היחידה הקיימת, הנצחית והבלתי משתנה.
"הוויה שהגשימה את ידיעת העצמי, רואה רק את העצמי האחד, ממש כשם שתכשיטן המעריך את שווי הזהב בתכשיטים שונים, רואה בהם רק זהב. כאשר אתה מזהה עצמך עם הגוף, אז רק הצורות והגופים ישנם. אך כאשר אתה מתעלה מעל גופך, האחרים נעלמים יחד עם מודעות-הגוף שלך."
על מנת להבהיר את הפער בין האמת המוחלטת אותה ביטא, לבין החוויה 'הרגילה' של רובנו, שבה אנו מזהים את עצמנו עם גופנו על כל תכולתו, עם המחשבות הרגשות והתחושות, הסביר ראמנה את ההיררכיה של היווצרות החוויה העצמית הרגילה.
הוא הסביר כי מהעצמי האמיתי או אלוהים, נובעת מעין מחשבה ראשונית, אשר אליה ניתן להתייחס כאל אם כל המחשבות, שהיא 'מחשבת האני' (I thought ). בכל פעם שאנו אומרים 'אני' במבודד משאר הדברים אנו למעשים מבטאים את אותה מחשבה ראשונית.
בהמשך לכך מתוך 'מחשבת האני' הראשונית והבסיסית נובעות 'מחשבות בנות' רבות, דוגמת 'אני הגוף', 'אני המחשבות', 'אני הרגשות', 'אני התחושות'. ביטוי למחשבת בת מוכרת ניתן לראות בבסיס תפיסתו של הפילוסוף רנה דקארט בן המאה ה-17, אחד מהוגי הדעות המשפיעים בחשיבה המערבית, שאמר 'אני חושב משמע אני קיים', כלומר 'אני הוא המחשבות שלי'. הדרך הכללית לזהות מחשבות מסוג זה (מחשבות בנות) היא באמצעות השיוך, כלומר דברים ששייכים לי (שלי) לדוגמא: יש לי מחשבות, יש לי רגשות, יש לי תחושות וכן הלאה.
את המבנה ההיררכי כולו ניתן לדמות לעץ, אשר השורשים שלו הם העצמי האמיתי- ההוויה האלוהית הנוכחת בכל, הגזע הוא 'מחשבת האני' והענפים הרבים הינם המחשבות הבנות.
בתורתו מדגיש ראמנה מהרשי את החשיבות של 'מחשבת האני', הוא מסביר שהיא משמשת כמעין צומת או נקודת מפנה הממוקמת בין העצמי האמיתי לבין מחשבות הבנות.
'מחשבת האני' מהווה פונקציה דו כיוונית, אשר בהתמקדה בחיצוני (כלומר בפני השטח של המציאות), היא מזהה את עצמה עם הגוף המחשבות, הרגשות והתחושות (ענפי העץ), ולמעשה אין השניים נפרדים והם מופיעים יחד ('מחשבת האני' והמודעות לגוף), ולחילופין כאשר היא מתמקדת במקורה, או המקום שממנו היא עצמה נובעת (שורשי העץ- העצמי האלוהי)- בסופו של דבר היא מתפוגגת בחזרה אל תוך העצמי האמיתי, תוך היעלמותה שלה.
לכן חקירה עצמית משמעה חזרה אל השורשים, במובן של תנועה הפוכה לתנועת ההיווצרות ההיררכית שתיארנו קודם לכן שקורית מהעצמי האמיתי (אלוהים), למחשבת האני ולמחשבות הבנות. כיוונה של החקירה העצמית הוא כמעין נסיגה אחורה מהזדהות עם מחשבות הבנות (כל מה שהוא שלי- הגוף, המחשבות, הרגשות), בחזרה אל המחשבה הראשונית שהיא מחשבת האני, ומשם חזרה אל המקור של מחשבת האני- שהוא העצמי האלוהי, העצמי בהא הידיעה, או הלב.
השאלה 'מי אני?' – המסע לעבר השורשים
נדרש אם כן כלי כלשהו, מכשיר או טכנולוגיה שיאפשרו את אותה תנועה בחזרה אל השורשים, אל העצמי האמיתי האלוהי.
הטכנולוגיה אותה מציע ראמנה מהרשי לשם כך, היא החקירה העצמית על ידי השאלה 'מי אני?'. השאלה לפי תורתו מחזירה את השואל מהזדהות עם מחשבות הבנות בחזרה אל מחשבת אני, ומשם בחזרה אל העצמי האמיתי (העצמי האלוהי) שהוא מקורה של מחשבה זו, מהענפים אל הגזע ומשם בחזרה אל השורשים.
עבור רובנו התפיסה העצמית היא של זהות מוחלטת עם המחשבות, הרגשות והתחושות שלנו- 'אני חושב, מרגיש, או חש, משמע אני קיים'. בזאת ניתן להבחין על ידי מילות הייחוס או השיוך- הזדהות עם הגוף מבוטאת במילים 'הגוף שלי', הזדהות עם מחשבות במילים 'המחשבות שלי', עם הרגשות 'הרגשות שלי' וכן הלאה (הרכוש שלי, האישיות שלי, הייחודיות שלי...), משמעות הדבר היא שמודעותנו רוב הזמן מופנית אל, ומזוהה עם מה שכינינו מחשבות הבנות.
לכן, בשלב הראשון עיקר המאמץ שעל המחפש את האמת או העצמי האלוהי להשקיע, הוא לנסות ולחזור מהענפים אל הגזע על ידי איתור תחושת ה'אני' הראשונית והפרדתה או בידודה משאר הדברים אשר נתפסים כשייכים לה.
על מנת להדגים כיצד נעזר ראמנה מהרשי בשאלה 'מי אני?' ונגזרותיה בשלב זה, של בידוד מחשבת האני ממחשבות הבת, ניתן להתבונן באופן שבו ענה על רבות מהשאלות שהופנו אליו על ידי מחפשים רוחניים שבאו אל האשראם שלו בארונצ'לה- "כיצד אני יכול למצוא את האמת?", "כיצד אני יכול להפוך למי שרואה את האמת והגשים אותה?", "כיצד אני יכול להשיג מצב זה של שחרור?", "כיצד אני יכול להרוס את האגו?", "כיצד אני יכול להביא קץ לעצמי המדומה?" וכן הלאה. לכולם הוא היה עונה בהתאם להנחיות החקירה העצמית בשאלה 'מי אני?'-הנחייתו אליהם הייתה "בדקו מיהו זה ששואל את השאלה?", שהיא נגזרת של השאלה 'מי אני?'.
כלומר בשלב הראשון על האדם השואף לידיעה עצמית לאתר את המקור של מחשבותיו, כלומר את מחשבת האם, שהיא מחשבת ה'אני', באמצעות הפניית תשומת הלב לאחור כביכול על ידי שאילת השאלה, אל עבר השואל (כמו הענפים שמסתכלים על הגזע שממנו הם נובעים).
ישנו הבדל כפי שהוא מסביר בין אותו 'אני' קבוע אשר נוכחותו וקיומו עוברים כחוט השני בכל רגע ורגע, המתבטא כתחושת קיימות בסיסית וראשונית, לבין כל אותן חוויות חושיות, רגשיות, ושכליות אשר נתפסות כשייכות לאותו 'אני'. לכן, משמעותו של השלב הראשון בחקירה עצמית תהיה בידוד ההרגשה שאני קיים, משאר אותם דברים שאני משייך לעצמי- המחשבות שלי, הרגשות שלי, הגוף שלי, הזיכרונות שלי (מחשבות) וכן הלאה.
השלב השני של החקירה, לאחר שתחושת העצמי בודדה משאר האובייקטים (כאשר היא עצמה מהווה מעין אובייקט על, או שורש כל האובייקטים), הוא הבירור והחקירה בעזרת השאלה 'מי אני?' מהו המקור של אותה 'מחשבת אני' ראשונית.
בנקודה זו יש לשים לב לטעות נפוצה שעלולה לקרות במהלך תחילתה של החקירה, טעות עליה מרחיב ראמנה מהרשי את הדיבור- כאשר המחפש מצליח לראשונה לבודד את תחושת העצמי הבסיסית, הוא עשוי לחוות נוכחות שהיא באופן יחסי שקטה ודוממת.
אך חוויה זו איננה זהה לעצמי האמיתי, עליו הוא מעיד. האבחנה בין השניים נעשית דרך הבירור האם מדובר ביחסי אובייקט סובייקט, כלומר האם 'אני חווה שקט ונוכחות', לעומת המצב שבו האובייקט נספג לחלוטין בתוך הסובייקט כך שנותרת אך ורק מציאות סובייקטיבית- 'אני קיים' (כאן למעשה נמתח קו מפריד בין המיקוד בחוויה, עמוקה ככל שתהיה, לבין מיקוד בשחרור רוחני וידיעה עצמית, שהוא מצב קיומי שבו לא נותרת עוד תחושה שיש מישהו שחווה משהו).
כאשר החקירה מצליחה לבודד את תחושת העצמי, המשך הבירור דרך השאלה 'מי אני?' מושך את תחושת העצמי בחזרה אל המקור שלה, שהוא העצמי האמיתי (מהגזע בחזרה אל השורשים).
כך הוא מסביר את המכאניקה של החקירה העצמית בשלב זה: "אם המיינד מופנה פנימה על ידי חקירה אל השורש של 'מחשבת האני' ההטבעות שלו מוכחדות. אורו של העצמי (Self) נופל על ההטבעות (ואסאנות) ויוצר את התופעה של ההשתקפות שלה אנו קוראים מיינד. לכן כאשר ההטבעות מוכחדות, המיינד גם הוא נעלם על ידי היספגות לתוך האור של המציאות האחת, שהיא הלב (העצמי האמיתי)."
משמעות הדבר היא, שלאחר בידודה של מחשבת האני והמשך החקירה אל שורשה על ידי השאלה, קורית היספגות של מחשבת האני (שזהה לחוקר) אל תוך העצמי האמיתי. כאן החקירה העצמית משיגה את תכליתה, כלומר ידיעה עצמית.
"חקירה עצמית היא המטרה והתהליך גם יחד. 'אני קיים' זוהי המטרה והמציאות הסופית.
להיאחז בזה על ידי מאמץ זוהי חקירה עצמית. כאשר אין עוד צורך במאמץ זוהי ידיעה עצמית... חקירה עצמית היא הדרך הישירה היחידה, להגשמת ההוויה הבלתי מותנית, המוחלטת, שאתה הנך".
הוא המשיך והסביר כי מעבר לנקודה מסויימת בתרגול החקירה, כאשר המתרגל אוחז את תחושת העצמי הראשונית ומבודד אותה מהאובייקטים וממשיך לבדוק מהו המקור שממנו הוא עצמו נובע על ידי השאלה 'מי אני?' אין עוד צורך במאמץ, כיוון שמאותה נקודה העצמי האמיתי- the Self, תופס פיקוד על ההתרחשות, והוא זה שמכוון אותה. זאת מכיוון שמנקודה מסוימת ישנו מעבר ממצב של חקירה עצמית למצב של ידיעה עצמית, שבו העצמי שהוא המציאות היחידה הינו הדבר היחיד שנותר.
המכאניקה של השאלה
מה אם כן עושה השאלה 'מי אני?' בכל אחד מהשלבים- השלב הראשון והשלב השני בחקירה העצמית?
בשלב הראשון, שבו המתרגל חוקר כפי שכבר תואר קודם לכן, השאלה מאפשרת את בידודה של תחושת העצמי מהאובייקטים השונים במציאות. כאשר ישנה אחיזה באובייקטים שונים- הגוף שלי, המחשבות שלי, הרגשות שלי וכן הלאה, השאלה עצמה מפנה את תשומת הלב אל עבר האחד שלו האובייקטים שייכים.
כך למשל אם אני מזהה את עצמי כגבר או אישה, וחושב את המחשבה 'אני גבר' (או אישה) משמעות הדבר היא שיש לי זהות מינית (הזהות המינית היא האובייקט במקרה זה). כאשר אני אומר- "אני גבר", השאלה 'מיהו זה שזהותו המינית היא של גבר?' מפנה את תשומת הלב פנימה, בחזרה מהאובייקט שהוא הזהות המינית ("אני גבר, אני אישה") אל הסובייקט שהוא 'האני' שלו הגבריות או הנשיות שייכות. ניתן להבחין בכך כי לשאלה יש תנועה הפוכה בטבעה ביחס לוודאות שבאמירה דוגמת 'אני גבר' או 'אני אישה'. כך בהדרגה, כאשר כל מה שהוא 'שלי' מתגלה כלא 'אני', החוקר נותר עירום מאובייקטים, בתור תחושת האני הראשונית ביותר, שאותה מכנה ראמנה מהרשי מחשבת האני, ובמקומות אחרים היא מכונה האגו או המיינד.
מכאן מתחיל השלב השני, שבו החוקר שנותר כאותה תחושת עצמיות מבודדת מכל התייחסות לאובייקט כלשהו, ממשיך לשאול את השאלה 'מי אני?'.
טבען של שאלות הוא לכוון לתשובה מסוימת, בהתאם לנושא שנחקר על ידי השאלה, ובמקרה זה השאלה 'מי אני?' מכוונת אל הגילוי של העצמי העמוק והפנימי ביותר ושל ביטול ההפרדה בין 'אני' לבין 'עצמי'. כדי שאיחוד זה יקרה על 'תחושת האני' לנשור, או להתמוסס בתוך המקור שממנו היא נבעה מלכתחילה (המקור שהוא 'אני' כעיקרון מאוחד וטהור).
כאשר השאלה ממשיכה להישאל על ידי החוקר שהפריד את תחושת האני מהאובייקטים, היא משמשת כחץ המופנה אל עבר גילוי האמת של 'האני הטהור', שהוא העצמיות האחת הבלתי ניתנת לחלוקה והנוכחת בכל. אזי החוקר מגלה שאותה תחושת עצמי ראשונית שאותה הוא חווה כעצמו, היא למעשה רסיס של תחושת העצמי, בהא הידיעה.
ישנו דימוי נפוץ שמנסה לתאר בצורה סמלית את יחסי הגומלין בין העצמי (The Self ) לבין תחושת האני, שבו תחושת האני הינה כגל העולה מתוך האוקיינוס ושוקע בחזרה אל תוכו, כאשר האוקיינוס מייצג את העצמי האלוהי.
כאשר הגל כביכול שואל את עצמו 'מי אני?' הוא מגלה שטבעו הפנימי זהה לטבע האוקיינוס ושהוא למעשה מאוחד איתו לחלוטין, כך שהקיום האמיתי הוא של האוקיינוס בתור המציאות הממשית היחידה, בכל הזמנים ובכל המצבים.
כך שניתן לסכם את התהליך כולו של החקירה העצמית בשאלה 'מי אני?' כתהליך המורכב משני שלבים- הראשון הוא בידוד מחשבת האני, והשני הוא התמזגותה עם מקורה, עם העצמי האלוהי, הנוכח בכל.
חקירה זו עשויה להוביל אותנו למצב שבו בכל הזמנים בכל המצבים ובכל הנסיבות הידיעה העצמית זוהרת מעל לכל יציבה ובלתי ניתנת לערעור, ידיעה אשר ראמנה מהרשי גילם בחייו ובתהליך מותו כאחד.
מסופר כי על ערש דווי, בהיותו בן כ- 70 שנה ולאחר שעבר מספר ניתוחים להסרת גידולים עוריים ממאירים חוזרים, הוא הגיע לבסוף לנקודה שבה סירב להמשיך בטיפוליו הרפואיים. כאשר המאמינים שהקיפו אותו באותה עת הפצירו בו להמשיך בטיפוליו הרפואיים, הוא אמר להם: 'מדוע אתם נאחזים בגוף הזה? תנו לו ללכת. ולאן אתם חושבים שאני יכול ללכת? אני הנני כאן".
אמירה זו, מייצגת באופן מושלם את תוצאותיה של החקירה העצמית שמובילה לידיעה עצמית, ידיעה אשר אפילו עם הגיע המוות הפיזי, נותרת בלתי נגועה ונצחית.
מקורות:
1. Be as You Are- the Teachings of Ramana Maharshi/ David Godman; Penguin Books, 1992.
