אמא, למה?

גישות שונות לגבי שאלות ילדים

בפסיכולוגיה חינוכית התפתחותית וקוגניטיבית 

 
שליו שמעוני

 כהורים לילדים אנו ניצבים בפני אתגרים רבים, ויכולת הסבלנות וההכלה נמדדות בצורות רבות ומגוונות. בסביבות גילאים 3-4, עם התפתחות הדיבור, מופיעה השאלה ואיתה האתגר שלנו לעמוד יציבים נוכח מטר השאלות האינסופיות - ה'איך?', ה'למה?' וה'כמה?' יכולים להתיש אפילו את ההורים הסבלניים ביותר.

נראה שקיים צורך אבולוציוני חשוב בילדות, שבו אנו לומדים להפעיל את כושר שאילת השאלות. כושר זה מפעיל את המערכת הקוגניטיבית ואת מערכת העצבים הממונה עליה. מערכת זאת אינה קולטת פסיבית בלבד של גירויי הסביבה, היא מבררת גירויים מועדפים באופן פעיל ויזום וכושר השאלה מסייע בכך. השאלה ממקדת את תשומת הלב ואת תשומת המוח אל הדברים החיונים עבור הילד בתהליך הכרת העולם ובהתפתחות עולמו הרוחני.

באמצעות גישות פסיכולוגיות על פי אסכולת הפסיכולוגיה ההתפתחותית, החינוכית והקוגניטיבית, נבחן מהי מידת החשיבות של שאלות ותשובות, כחלק מההתפתחות השכלית של הילד? מדוע הילד שואל שאלות חוזרות ונשנות? כיצד ניתן לעודד את הילד לחקירה?  כיצד להתאים את השאלות לרמת ההבנה של הילד? נציג את מיון סוגי שאלות הילדים על פי החלוקה הפילוסופית של פיאז'ה. נבחן כיצד להתמודד עם שאלות על מוות ושאלות רגשיות. ונסיים עם שאלות של מתבגרים.

השאלה והתשובה כחלק מההתפתחות השכלית של הילד

השאלה "למה?" המתלווה כמעט לכל בקשה או הערה, מוכרת היטב לכל הורה של ילד צעיר. אופן תגובתנו על שאלות הילד, תלוי בחלקו במידת החשיבות שאנו מיחסים לשאלותיו כחלק מהתפתחותו השכלית. ישנם הורים המגיבים בהתפעלות, משיבים ומעודדים את המשך השאלות. הורים אחרים לעומת זאת, רואים בכך "נדנוד", בזבוז של זמנם היקר ומשתוקקים שילדם ישתתק ויניח להם לעשות את מלאכתם בשקט. מבוגרים אחרים אף בוחרים להתעלם מן השאלות.

ארנולד ארנולד, בספר משחקו של ילדך, מביא שני דיאלוגים אפשריים מול שאלת הילד הממחישים את תופעת קוצר הרוח אצל הורים מול שאלות ילדיהם:

המקום: המטבח.

הסיטואציה: האם, שרוקנה תבנית קוביות קרח, הפילה קובייה אחת ארצה. ילדה הקטן ניגש ומרים את קובית הקרח.

דו שיח מספר 1:

הילד: למה הקרח קר?

האם: כי הוא קפוא.

הילד: למה הוא קפוא?

האם : כדי שיהיה קר.

הילד: מה עושה את הקרח קר?                                                                      

האם: המקרר.

הילד: מה עושה את המקרר קר?

האם: יש לו מנוע.

הילד: למה?

האם: שיהיה קר.

דו שיח מס' 2:

הילד: למה המקרר קר?

האם: התרחק מן המקרר.

הילד: אבל אני רוצה לדעת למה המקרר כל כך קר.

האם: כדי שהמזון לא יתקלקל.

הילד: מה מקלקל את המזון?

האם: חיידקים.

הילד: מה חיידקים?

האם: מיקרובים.

הילד: מה זה מיקרובים?

האם: דברים קטנטנים.

הילד: אני יכול לראות אותם?

האם: לא.

הילד: למה לא?

האם: כי הם קטנים מדי.

הילד: יותר קטנים מעכבר?

האם : הרבה יותר.

הילד: כמה?

האם: התרחק מהמקרר.

הילד: אבל אני רוצה לדעת למה הוא כל כך קר.

האם: אמרתי לך להתרחק מהמקרר!!

הילד: למה יש לו מנוע?

האם: בפעם האחרונה....

וכן הלאה.

* * *

לאחר שנתן את הדוגמאות השכיחות, מציע ארנולד אלטרנטיבה. הוא מבקש מאיתנו ההורים לצייר בדמיוננו דרך חיובית יותר להגיב על שאלותיו הלהוטות של הילד. אותו מקום, אותם שחקנים, אבל גישה אחרת. האם עסוקה בדיוק באותה מידה והילד מלא בשאלות כרימון, אולם הפעם מתייחסת האם לשאלות אלה כאל הזדמנות לעזור לו בהתפתחותו השכלית, ולא כטרדה שיש להיפטר ממנה בהקדם האפשרי:

הילד: למה הקרח קר?

האם: קרח הוא בעצם מים קפואים. האם אתה יודע שבציר הצפוני כל כך קר, עד שהמים שם תמיד קפואים? אם תשאיר בציר הצפוני קצת בשר בחוץ, הוא יקפא ויהיה קשה כמו אבן. כשהוא קפוא כך, הוא לא יכול להתקלקל. אתה זוכר שזרקתי בשבוע שעבר את הבשר הטחון ששכחתי להחזיר למקרר? אמרתי לך שהוא היה מקולקל.

הילד: אני זוכר, את אמרת שאסור לי לתת אותו לחתול. מה זה מקולקל? למה היה אסור לי לתת אותו לחתול?

האם: יש מיליונים של חיות קטנטנות, כל כך קטנות שאי אפשר אפילו לראות אותן. הן צפות באויר. יש ביניהן כאלה האוהבות להתישב על מזון ולאכול קצת ממנו ולגדול. לחיות אלה קוראים חיידקים. הם יכולים לגרום כאב בטן נורא, אם אוכלים אותם יחד עם המזון. אבל הם ממש שונאים קור. כששומרים את המזון קר מאוד, הם מתרחקים ממנו. כשהמזון נמצא קר, הם לא מקלקלים אותו. אבל יותר מדי קור לא טוב לכולם.

הילד: למה הקור לא טוב בשבילי?...

ניתן לראות כיצד הדוגמא האחרונה מעשירה את הילד, ומעודדת אותו לשאלות נוספות וחקירה. לדברי נורית לוי, עובדת סוציאלית ומטפלת מומחית לגיל הרך, השלב שבו הילדים מתחילים לשאול שאלות הוא שלב התפתחותי חשוב המעיד כי הילד צבר מידע מסוים ומבקש להרחיבו בעזרת התשובות שיספקו לו המבוגרים. "חשוב מאד להעניק לילד בשלב זה תשובה הולמת לרמת סקרנותו כדי לספק את רצונו לדלות עוד אינפורמציה ולהעמיק את הידע שלו".

מה גורם לילד לחזור ולשאול את אותה שאלה שוב ושוב?

דני עמית, פסיכולוג חינוכי – קליני, מנהל הקליניקה לילד והמשפחה במכון אדלר, מסביר שהחזרה על השאלה נובעת ממגוון סיבות. הראשונה היא דלות אוצר המלים. "לפעמים החזרה על השאלה 'למה' היא תוצר לוואי של היעדר מלאי מספיק של אוצר מלים. הילד מתכוון להגיד 'עדיין לא הבנתי' או 'איך זה בעצם קורה?' או סתם מעוניין בדוגמה נוספת, אבל הדלות באוצר המלים שלרשותו מחזירה אותו לשאלה 'למה  '".

הסיבה השנייה היא הצורך הילדותי בהישנות. "באותה מידה בה ילד מתענג על ספר בפעם המאה או נהנה מקלטת שחוקה שפזמונה כבר חקוק במוחנו, הוא נהנה לשמוע שוב ושוב הסבר לאותה שאלה. בגיל צעיר יש משהו בחזרתיות שעוזרת ללמידה ומסייעת להבנה. בכל פעם נקלטים במוחו של הילד היבטים נוספים של ההסבר והוא מפיק תועלת מכל פעם בה הוא מקבל תשובה. עם זאת, יש להיזהר מחזרה מדויקת על אותו משפט מאחר והתשובה עלולה להישחק. מומלץ לגוונה מעט ולהוסיף אלמנטים קוגניטיבים".

הסיבה השלישית היא התעוררות של הסקרנות תוך חשיפת מידע. "ישנם מצבים בהם כל תשובה פותחת בפניהם צוהר לעולם שלם שלא היה שם קודם, לפעמים השאלה הנוספת משמעותה: 'וואו נושא חדש! מעניין, גם את זה אני לא יודע'!"

סיבה רביעית היא צורך בביסוס ידע מוקדם. תשובה לכאורה פשוטה מתבססת על ידע קודם, שעבורנו הוא מובן מאליו אך לא כך עבור הילד. למשל: 'למה הולכים לגן?' 'כי אבא צריך לעבוד.' 'אה! למה באמת אבא צריך לעבוד?' וכך הלאה".

סיבה נוספת היא החיפוש אחר סיבתיות. שלב השאלות הוא השלב שבו הילד קולט שדברים לא מתנהלים באופן סתמי אלא בנויים יותר בהקשרים של סיבה ותוצאה. והוא מחפש קשר בין סיבה לתוצאה על מנת להשיג תחושה מבוססת יותר של שליטה. אם הוא נופל הוא חווה כאב, אם הוא צועק אז כועסים עליו. ההבנה מהם הגורמים לתופעות מקנה לו כלים להימנע מהם או לבחור לגרום להם. בהיבט זה סקרנותו באה על מנת לחזק את שליטתו. הוא מנסה להבין: 'למה כואבת הבטן? למה הולכים לעבודה? למה חולמים?'. הוא מנסה לגבש תמונה שלמה יותר של העולם, בה יש קשר בין הדברים".

אך הסקרנות היא לא המניע היחיד שיש לילד בשאילת שאלות. מניע נוסף הוא החיפוש אחר תשומת לב. "לא תמיד אנחנו פנויים עבור הילד, ולכן נושא שאילת השאלות מהווה, בין היתר, כלי להשגת תשומת לב. לפעמים 'למה?' משמעו 'אבא, לא מזדמן לך להתפנות אלי! שב איתי והקדש לי תשומת לב למשך חמש דקות!'. מנקודת המבט של הילד ניהול השיחה אוצר בחובו זמן איכות ממשי. הילד הוא שמשפיע על השיחה, יש בכוחו לנתב אותה והוא לא רק פאסיבי. המצב דומה לסטודנט הנחשף לידע חדש. באמצעות שאילת שאלות הוא מקבל ידע מן המרצה וכן מעמד והתייחסות אישית".

כיצד ניתן לעודד את הילד לחקירה?

ז'אן פ'יאזה הוא אחד החוקרים המשפיעים ביותר על תחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית והקוגניטיבית. הוא הרבה לחקור את תקופת הילדות - החל מהלידה ועד ההתבגרות. כאשר נולדו לו ילדים, הוא ערך עליהם תצפיות, ואלו היוו בסיס לרעיונות תאורטיים רבים שהעלה בכתביו.

פיאז'ה הדגיש את החשיבה כגורם מכריע בהתפתחות הילד, כאשר השאלות מהוות תפקיד מפתח במעבר משלב התפתחותי אחד למשנהו. הוא ייחד פחות מקום לצבירת ידע, וסבר שהתפתחות החשיבה היא תוצאה של גנטיקה, התנסויות הילד, סקרנותו והדרך שבה מאפשרים לו לחקור את העולם – והם הקובעים את תהליך ההתפתחות. ידע נרכש שבא מבחוץ, לא מתוך סקרנות הילד ולא מתוך עולם המושגים שלו, כמעט שלא מקדם את החשיבה אלא את הידיעה בלבד.

הוא  סבור שכאשר ילד בן 3 או 4 מתחיל לשאול 'למה?' יש להקשיב לשאלותיו ברצינות, ומזהיר שלא לתת תשובות מיידיות, אלא להשתמש בשאלות הילד כנקודת פתיחה לבדיקת רעיון. רוזמרי פיטרסון וויקטוריה פלטון–קולינס בספרן, מדריך פיאז'ה להורים, מציעות להחזיר את ה'למה?' לילד, ולעזור לו לחשוב על תשובה דרך תגובה נוסח: "מדוע אתה חושב כך", "מדוע לדעתך זה קרה? או "מה לדעתך יקרה אם ..." (השמש תשקע, הגשם לא ירד, וכדומה).

לדוגמא:

נועם: אבא, למה עכשיו ערב?

אבא (משיב בלי היסוס): נועם! מה אתה חושב, למה עכשיו ערב?

נועם: כי אין שמש בחוץ.

אבא: למה אין שמש בחוץ?

נועם: כי השמש שקעה.

אבא: אז מתי מתחיל הערב?....

האב מוסיף לשאול, כאילו הוא באמת איננו יודע שהערב מתחיל עם שקיעת השמש והבוקר עם זריחתה.

ההבדלים בין הדוגמאות ממחישות עד כמה משמעותי בדיאלוג עם הילד, שהורה יהיה קשוב, מכוון וממוקד אל הילד. הקשבה כזו עוזרת להורה להשיב על שאלות הילד במינון הנכון והשיח שנוצר גורם לילד להמשיך ולשאול ואף מעניק לו ביטחון.

כיצד להתאים את התשובות לרמת ההבנה של הילד?

ילד שאל את אימו "מאין בא גשם?" -  היא שמחה להדגים לו את התהליך, הביאה קומקום מים רותחים והסבירה איך האדים הופכים לטיפות מים על מכסה הקומקום. הילד הסתכל, הקשיב להסבר הארוך, ואחר כך אמר בחוסר סבלנות, "לא לזה התכוונתי. כל מה שרציתי לדעת איפה הן הממטרות בשמים?"...

חשוב שההורים ייתנו לילד תשובות שיתאימו לרמת ההבנה וההתעניינות שלו. ככל שהילדים צעירים יותר הם מקשים תשובות יותר בסיסיות וקיומיות, ידע שמבחינתנו הוא כבר בבחינת מובן מאליו. לעיתים קרובות דווקא סוג זה של שאלות ידרוש מומחיות גבוהה יותר  -לדוגמא: "למה השמש שוקעת בים?" או "למה השמיים כחולים?". אתגר נוסף במענה לילדים הוא העדר בסיסי ידע שעליהם ניתן להישען במתן התשובה. אלמנט זה מחייב את המשיב לבנות מסד נתונים בסיסי לפני מתן התשובה עצמה.

ניסיונה של האם להסביר לילד מאין מגיע הגשם ממחיש את חשיבות התאמת התשובה לרמת ההבנה של הילד. חשיבתם של ילדים צעירים שונה מחשיבתו של המבוגר, וגם הסבר סבלני המלווה בהמחשה לא מצליח לגשר על הפער. בגיל ארבע, כאשר חשיבותו עדין רחוקה מבשלות שתאפשר לו את הבנת המושג, חשוב שההורה לא יספק לילד תשובות ארוכות מדי, מכיוון שלעתים גם הרחבה מעמיסה על הילד מידע שעולה על יכולת הקליטה וההבנה שלו. העמסת מידע עלולה גם היא להפחית את רצונו להמשיך ולשאול.

ניתן לנסות לנסח תשובה המשלבת בין מושגיו של הילד לבין העובדות המדעיות. למשל, "באוויר יש הרבה טיפות מים קטנות, וכשהן נפגשות למעלה הן הופכות לעננים, והעננים הכבדים לא יכולים לעוף יותר בשמים, ויורד גשם, או "כשמתחיל להיות להם קר למעלה בשמים הם הופכים לגשם". אפשר לענות לילד על פי שאלתו: "הרוח פותח את הממטרות בשמים, הקור פותח את הממטרות בשמים, העננים כבדים ואז נפתחות הממטרות בשמיים". אפשר גם להוסיף "כשתהיה גדול, יהיה אפשר להסביר יותר במדויק מי פותח את הממטרות בשמים". אולם, תשובה שביסודה מעבירה את המסר: "אתה קטן, אי אפשר להסביר לך" והיעדר כל ניסיון להסביר, מתפרשת על ידי הילד יותר כדחייה או כחוסר סבלנות מאשר ככורח מציאותי.

הפסיכולוגים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש להשתמש במונחיו של הילד (כגון "ממטרות בשמים"). חלקם טוענים שבכך אנו משדרים לו שאנו קשובים אליו, ומבססים צורת תקשורת המעניקה לו בטחון. מנגד, יש הטוענים שהתחברות למושגים ה"ילדיים" מקבעת את חשיבתו הלא בשלה של הילד. האם להסביר לילד שמברשת השיניים בוכה כשדני לא משתמש בה או שמא שימוש כזה "מעכב" את הילד בחשיבה לא בשלה?

ניתן לנסות ליישם אפשרות ביניים, שהיא שימוש במושג הילדי תוך הכנסת שינוי מסויים באופן הצגת הדברים, למשל: "הגשם דומה למים שניתזים מהממטרה, אך זה לא בדיוק כך, ומי שפותח אותה זה החורף/ הרוח/ הקור/ הטבע/ אלוהים". החשוב מכל הוא לא לזלזל בילד או לפסול באגרסיביות את עולם המונחים שהתהווה בתוכו - "אין בכלל ממטרות בשמים, אתה מדבר שטויות".

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית בספרה דיאלוג עם ילדים, מוסיפה  כי חשוב שהמבוגר לא יציג עצמו ככל יודע. כאשר הוא אינו יודע את התשובה, עליו להבטיח לבדוק ולהשיב לילד. חשוב להראות לילדים כיצד והיכן מחפשים תשובות לשאלות שלא יודעים את פתרונן.

מיון סוגי שאלות הילדים על פי החלוקה הפילוסופית של פיאז'ה

כבר בכתביו המוקדמים של פיאז'ה (1926), הוא התייחס אל השאלה ומשמעותה הפסיכולוגית-קוגניטיבית כפי שבאה לביטוי בהתפתחות הלשונית. בכתבים אלו הוא עסק בשלב החשיבה האגוצנטרית ומצביע על כך שמבנה השאלות שהילדים שואלים בגיל ארבע עד שבע, הולם את מבנה החשיבה האגוצנטרית. טענתו היא: "אין מבוא טוב יותר ל[הבנת] ההיגיון של הילד מאשר מחקר שאלותיו הספונטניות... הבעיה שאנו מנסים לפתור ניתנת להגדרה הבאה: מהם האינטרסים האינטלקטואליים, או אם מעדיפים לנסח את שאלתנו אחרת, מה הן הפונקציות הלוגיות עליהן מעידות שאלותיו של ילד מסוים וכיצד אינטרסים אלה ניתנים למיון?".

לדעתו, על מנת לפתור בעיה זו, די לאסוף במשך זמן מה את כל השאלות שילד שואל ולמיין אותן בהתאם לגילו ובהתאם לתשובות להן הוא מצפה. על פי שיטה זו, פיאז'ה מצא כמה סוגים של שאלות, ויצר חלוקה התואמת לחמשת התחומים אותם ציין כבעיות הקלאסיות של הפילוסופיה:

הסוג הראשון הוא חיפוש אחרי המוחלט: עבור הילדים הדברים הם חד-משמעיים לפחות עד הגיעם לגיל הבגרות. לפיכך הכרעות הילדים הן או-או ולא גם-וגם.

הסוג השני של השאלות מתייחס להעדפות הילד: מדוע הוא אוהב צבע או חומר כזה או אחר, ומדוע תופעה כלשהי יפה בעיניו? מדוע הוא אוהב אדם זה או אחר? זוהי בעיה אסתטית ברורה. טיב הקשר עם הזולת, היכולת לוותר לו או לשתף פעולה איתו, הן בעיות אתיות במהותן.

הסוג השלישי נוגע ללוגיקה של הדברים: מדוע זה קטן וכבד וזה גדול וקל? מדוע רק המגיע ראשון הוא ראשון, מה היחס בין כמות וגודל? מה היחס בין מהירות ומרחק? סוג שאלות אחר עוסק בשונה ובדומה, מדוע כל הילדים הם כאלה? מדוע כל הבנות כאלה? מדוע לכעוס גורם למעשים רעים? כיצד ניתן להתפייס? מדוע הלבוש ו/או התסרוקת בעמים שונים שונה?

הסוג הרביעי הן שאלות הנוגעות ליחסי חברה, הבנת רגשות וסדרם של קשרי המשפחה: האם הקטן במשפחה הוא גם הצעיר במשפחה? מי מחליט על העבודה של בני המשפחה - שבימינו מתנהלת בדרך כלל מחוץ לבית? איך יודעים שהוא אוהב אותי? מה זה להיות חזק? האם עבודת הבית היא חובה על כל בני המשפחה, כולל הילדים?

הסוג החמישי של השאלות עוסק בתיאוריה של הידע: כיצד ניתן למצוא תשובות ופתרונות לבעיות בהן אני נתקל? האם יש רק פתרון אחד או יש יותר? האם אפשר לדעת את הכל, למה שוכחים דברים? האם השוואות מועילות להבנה?

* * *

גם פרויד זיהה והכיר בעומק הפילוסופי של שאלות הילדים. לטענתו, בקרב ילדים בגילאי    4-6 ניתן לראות ניצני הבנה שיש תהליכים בחיים שאינם הפיכים, כמו לידה ומוות, ואז מתחילות להתעורר שאלות על מוות ולידה: אימא, גם את תמותי? איך בדיוק מגיע תינוק לבטן שלך?, או בגיל מאוחר יותר: גם את ואבא עושים סקס? - לפי אותה תיאוריה, ילדים בגילאים אלו מתחילים להתעניין בשאלות קיומיות, תוך בניית המצפון – חוקי המוסר החברתיים.

רביב וכצנלסון (1986) מוסיפים שבמשך שנים חשבו מבוגרים שמושג המוות רחוק מהילדים ואין הם מבינים את משמעותו או חושבים עליו, ולפיכך היה מקובל להימנע מדיון עם ילדים או בנוכחותם על הנושא. גם צמד החוקרים פורטר ומדירוס (1985) טוענים כי מבוגרים רבים דיברו ביניהם על הנושא אך לא עם ילדים, וזאת עפ"י אמונתם שילדים אינם בשלים רגשית ואינטלקטואלית להבין את המשמעות הממשית של המוות, או אף חשבו שאם ידברו על הנושא עם ילדים זה עלול ליצור אצלם פחדים רבים.

עוד מוסיפים פורטר ומדירוס שההנחה הכי גרועה של מבוגרים היא שילדים המתעניינים בנושא המוות ככל הנראה סובלים מבעיות פסיכולוגיות ושאלות בקשר למוות נתפסות כמשהו חולני או מופרע, ולכן הם מתכחשים לחלוטין מהנושא ואף מענישים את הילד המעלה שאלות. מקובל היה לפיכך, לא לדבר עם ילדים על הנושא ולהמנע מדיון עימם, מפני שילדים ממילא לא מבינים את משמעות המוות ולא חושבים עליו ולכן רצוי לא ליצור תהיות ופחדים מיותרים (הנחה המאפיינת את הגישה הפסיכואנליטית).

איך להתמודד עם שאלות על מוות

השאלה על המוות מפגישה אותנו עם הלא ידוע ועם העובדה שאין לנו תשובות וודאיות שאותן אנו יוכלים לנסח לילדנו. יש בעיקר הרבה השערות, תפיסות ואמונות, ולכן צריך לדעת כיצד לפנות אל השאלה הזאת בחוכמה, מבלי לייצר קונספטים אצל ילדנו.  

כמובן שהאופן שבו אנחנו מתייחסים למוות הוא גם האופן שבו נוכל להציג את המוות לילדנו. הורים שהנושא הזה טעון עבורם עלולים להתחמק משאלות ותהיות של ילדיהם ולעורר בהם בילבול וחרדה.

לדעת רביב וכצנלסון (1986), תופעת המוות היא חלק בלתי נפרד גם מעולמם של הילדים והם מגלים סקרנות לגביו, שואלים ומתמודדים אתו בדרכים שונות. לפיכך, הניסיון להסתיר ולהימנע מהעלאת הנושא הנו מוטעה מיסודו. הם טוענים שחובה על המבוגר, אם נשאל ע"י הילד, למסור מידע נכון אודות מקרה המוות כולל מוות של אחד ההורים מבלי לשקר.

למשל, כשאומרים לילד שמוות זה כמו שינה יכולים לגרום בכך לבעיות שינה והגברת פחדים, לכן יש לתת הסבר ברור, כמובן בהתאם לגילו והבנתו של הילד.

 חשוב לתת לילדים הרגשה שהם יכולים לשאול שאלות ולהביע את רגשותיהם וזאת על מנת להפחית מחרדתם. פורטר ומדירוס (1985) מציינים כי הדבר החשוב ביותר הוא לשוחח עם הילד, להיות אמיתי, מבין, להביע רגשות בלי לחשוש מבכי וצער ולא להסתיר את הדבר.  רות כהן, פסיכותרפיסטית, מספרת שהיא כבר נתקלה בהורים שבנסיונם לשמור על "תקשורת פתוחה" מצאו את עצמם מתארים תאורים מעוררי פלצות על גופות, תולעים והקשר בינהם. לכן גם כאן ההדגשה היא לשיחות בהתאם להתפתחותו של הילד וביכולת שלו לקלוט את ההסבר.

 לעתים קרובות העיסוק של הילדים במוות מתייחס לחששות להישאר לבד. אפשר לשוחח איתם על העובדה שיש הרבה אנשים בסביבה שלהם, שאוהבים אותם ולא משנה מה התסריט הקשה שעולה בראשם הם תמיד יטופלו היטב בידי אנשים אוהבים וקרובים אליהם.

אם כך, שאלות על מוות הם חלק בלתי נפרד מהתפתחות ילדים והם חלק מהרפרטואר הרגשי שלהם. תפקידנו כהורים ללוות, לתמוך וגם להכיל את הקושי והחרדה שמתעוררים אצל ילדים בכלל וילדים גדולים בפרט.

דיאלוג רגשי

"אמא, אבא, אתם אוהבים אותי?"

 שאלות רגשיות מסוג זה, חוזרות ונשנות בדיאלוג בין הורים לילדים, אך אינן זוכות להתייחסות עמוקה כיוון שהן מעוררות אצל ההורה חרדה רבה ונטייה לכעוס, להאשים או להכחיש. רוב ההורים נדהמים מעצם השאלה. בדרך כלל, התגובה היחידה שבאה בחשבון מבחינתם היא אישור נעלב ומאשים - "כן, מה פתאום אתה שואל?", המסר הסמוי הוא - "באיזו זכות אתה מרגיש אחרת?" .

תשובה פשטנית נוסח "כן, אני אוהב אותך", אינה מרגיעה ילדים הזקוקים לביטוי חיבה אמיתי. רבים מהם מתייאשים ומפסיקים לבטא את הרגשתם, אחרים נוקטים אמצעים קיצוניים יותר, כגון "אני אברח מהבית ואחפש לי הורים אחרים". רק מעטים ממשיכים לשאול ולשאול, בתקווה לקבל תשובה מספקת.

על פי עדנה כצנלסון, ניתן להגדיל את הסיכוי לדיאלוג רגשי אפקטיבי, עלי יד הגדלת הרפרטואר במענה ההורי: מתי הרגשת שאולי אני לא אוהבת אותך?מה נתן לך הרגשה כזאת? האם משהו בהתנהגות או במצב הרוח שלי גרם לך להרגיש כך? האם לעיתים קרובות אתה מרגיש שאני לא אוהבת אותך? המסר המועבר באמצעות שאלות אלה הוא מסר של אכפתיות ושל נכונות לברר מהם הגורמים להרגשה הקשה. האם השאלה מעסיקה אותך יותר בנוכחות אחיך? אחותך? זה ניסיון להבין אם ביסוד ההרגשה זו עומדת קנאת אחים.

בנוסף, ההורה יכול גם לציין שהוא מעריך את עצם האומץ לשאול את השאלה שהנגיעה בה קשה לשני הצדדים. כאן מועבר מסר מעודד המאפשר לילד להעלות כל נושא, גם נושאים קשים וטעונים רגשית.

שאלות מתבגרים

על פי דני עמית, חוקר ממכון אדלר, "העיסוק של ילדים מתבגרים סב סביב מוסר. שאלות כמו: 'אמא, למה היית נחמדה לשכנה שאתמול אמרת שאת לא סובלת?' או 'למה את נשארת בעבודה שאת שונאת להיות בה? הם טרודים בסוגיות כמו כמה הם אהובים וכמה הצלחתם בעיניהם. למעשה המתבגרים מתמודדים עם סבב נוסף של שאלות בסיסיות על החיים ברובד חדש לגמרי".

 עמית מציין כי ישנה חשיבות עצומה להתייחסות לשאלות המתבגרים. לטענתו, יש מיתוס שגוי על פיו ילדים בגיל ההתבגרות אינם זקוקים לעצות ההורים ושהם פילוסופים צעירים העוסקים בשאלות קיומיות סביב מהות החיים. אבל חשוב מאוד שיישמע גם קולו של המבוגר בעל נסיון החיים והידע. צורת החשיבה הצעירה הנה סטראוטיפית וחסרה את העומק שניסיון החיים שלנו מאפשר לתת להם. כאן תועיל, כמובן, תקשורת מוצלחת בין ההורה למתבגר. עם זאת, חשוב שלא לנקוט בנימה מחנכת אלא לשתף מתוך נסיון חיינו האישי.

ד"ר דבורה לנג, היסטוריונית של המדע ומנהלת היחידה לנוער שוחר מדע באוניברסיטה העברית בירושלים, מציעה לגייס את גיל ההתבגרות לעידוד שאלות. "חשיבה מדעית היא חשיבה ביקורתית ובגיל ההתבגרות הם באופן טבעי מאוד ביקורתיים. ניתן לנתב את הביקורתיות הזו לכיוונים בונים. למשל, זהו הגיל בו הם מגלים שההורים אינם מושלמים ומפנים הרבה ביקורת כלפי ההורה תוך השוואת עצמם להוריהם. זוהי הזדמנות לדון בשאלות גנטיות וחברתיות, תוך ניתוח הדמיון והשוני בין ההורים והמתבגרים. נדרש אומץ רב על מנת להתמודד עם הנושאים הצפים מתוך גיל ההתבגרות, אך זוהי עבודה ששכרה בצידה".

לסיכום

חילופי הדברים המתנהלים בין הורים לילדים בחיי היום יום בכול הגילאים, הם בין השיעורים המשמעותיים ביותר שיהיו לילד, במידה כמובן, שאנו מתייחסים אל שאלות ילדנו בכבוד המגיע לשכלם המתפתח. התעניינותנו ותשומת לבנו, בהתחלקנו עמם בידיעותינו את מיסתרי העולם, הן אחת המתנות הנפלאות ביותר שנוכל להעניק להם בחייהם, בדרך להפיכתם למבוגרים אשר לא מפסיקים לשאול שאלות ולחקור אודות משמעות החיים ותכליתם, מתוך חדווה וסקרנות אמיתית.

בביליוגרפיה

your child's play, 1971.  .1 Arnold Arnold,

2.  ד"ר דודסון.פ, המקצוע הורים, מדריך מקיף להורים מבוסס על הגישה המהפכנית של "השכל

     הישר", 1971, הוצאת שקמונה.

3.  ד"ר כצנלסון עדנה, דיאלוג עם ילדים, כיצד להקשיב לילדים, כיצד לענות להם מדריך להורות

     אופטימית יותר, 2005, הוצאת דביר.

4.  מרים רות, הילד ואתה, 1958, בהוצאת ספרית פועלים.

5.  פיטרסון רוזמרי ויקטוריה פלטון- קולינס, מדריך פיאז'ה למורים ולהורים, ילדים בגיל הגילוי מגיל    

     טרום חובה ועד כיתה ג' 1986, הוצאת "אח" בע"מ.

6.  תרבות של שאלות או שאלות של תרבות - על תרבות השאלה במערכת החינוך. פורסם ב"חינוך 

     וסביבו" שנתון מכללת סמינר הקיבוצים, כרך כ"ה, תשס"ג 2003 עמ' 7-20
7.  אילנה קולטון, למה? -  זו השאלה, מתוך מגזין הורים וילדים.
8.  רביב ע. וכצנלסון ע, משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו, 1986, הוצאת עמיחי, תל אביב.

9.  גישות פסיכולוגיות בנוגע לתפיסת המוות אצל ילדים. עבודה סמינריונית שכתבה א י ו ש י.

10.  http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=11452&cat_id=29

11.  http://ha-lool.co.il/magazine/article.asp?id=458