"בלא לחשוב על טוב ובלא לחשוב על רע - הראה לי את פניך המקוריות, לפני היוולד אביך ואימך!"
"מהו הקול שמשמיעה מחיאת היד האחת"?
הקואן הוא מעין חידה, או אמירה הסותרת את ההיגיון ומשאירה את התלמיד הרוחני מרוקן מכול מחשבה או תבנית, מטרתו ברמה הפשוטה והמיידית היא בבת אחת לשמוט את הקרקע של הידוע, המוכר, ולהפגיש את התלמיד עם האמת המוחלטת הקוסמית של הריקות שהיא טבעו האמיתי: "להניח לו ליפול אל תוך רוחו, כאבן אל תוך אגם דומם". (2)
על מנת להבין על איזה רקע ולאיזו תכלית נוצרה צורה ספרותית ייחודית זו, נצטרך לצלול לרגע אל תוך מהותה העמוקה של תורת הזן ולהבין מדוע נזקקו לה מוריה הדגולים.
תורת ההארה של הבודהא הייתה התשתית שממנה צמח הזן, אלא שבאופן יותר בולט, ניסה הזן בודהיזם להתמודד בדרכי הוראה אחרות עם שני היבטים מהותיים; האחד: מבנה התפישה האנושי ההופך כל דבר לקונספט ולאובייקט או כפי שמסבירים זאת בזן: האצבע המורה על הירח הופכת להיות הירח עצמו.*
ההיבט השני הוא הפער שנוצר בין ה"חיים" עצמם בפשטותם ובחומריותם, לבין תפישות רוחניות המחפשות את ההיבטים המקודשים והנעלים של הארה ושחרור רוחני. שיטות רבות להארה לא הצליחו להתמודד עם הפשטות הישירה של החיים, ויצרו דואליות בין המסע הרוחני ושחרור לבין מעשיותה של המציאות (למשל תפישות שדגלו בפרישה למערה או לחילופין שיטות שייצרו מקדשים, תארי כבוד ודמויות שאליהן סגדו).
*כמובן שבכול תורות ההארה התמודדו עם קושי זה, כפי שהמורה הרוחני ג'ידו קרישנמורטי אומר: "בין הדימוי המקובל של הדבר (מצב השחרור) לבין המצב הלכה למעשה אין שום קשר, לכן עבור האדם המדמיין את הדבר כמשהו קבוע , מדובר באסון" (3)
איכות פשוטה וישירה זו של הזן, שראה בחוסר ההפרדה חשיבות מהותית, ניתן לראות למשל בדבריו של מורה הזן, אומון (umon):
"כשאתה הולך- לך
כשאתה יושב- שב
ומעל הכול אל תהסס".
דוגמה נוספת מצוינת לכך היא דבריו של מורה הזן בוקאג'ו (Bukaju), שאחד מתלמידיו שאלו:
"אנחנו חייבים להתלבש ולאכול יום יום וכיצד נברח מכל זה?"
ענה לו בוקאג'ו:" אנחנו מתלבשים, אנחנו אוכלים".
אמר התלמיד: " אינני מבין."
"אם אינך מבין , לבש את בגדיך ואכול את מזונך".
העצה שנתן בוקאג'ו לתלמידו לא יכלה כמובן לספק את עולם המחשבה המושגי ההגיוני המקובל. מטרתו הייתה לערער ולרסק את צורת המחשבה שבאמצעותה ניסה התלמיד להבין ולאחוז בחיים.
הזן - הבטה ישירה אל טבע המציאות
"במה שרואים אמור להיות הנראה בלבד, במה ששומעים אמור להיות הנשמע בלבד, במה שחשים אמור להיות המוחש בלבד, במה שחושבים אמור להיות הנחשב בלבד".
(גואטמה בודהא)
אם תשאל מורה זן מהי משמעותו של הזן, יאמר לך בוודאי שאתה לא זכית להתנסות בטבעה האמיתי של המציאות והשאלה עצמה היא ה"בורות". כלומר, עצם הניסיון להשיג ידיעה כלשהי באמצעות התפישה, מראש נדונה לכישלון ולהתרחקות מהאמת הישירה של ידיעה עצמית.
הזן מעולם לא ניסה להעניק משמעויות ותכנים לעולם. אין הוא עוסק באידיאולוגיות או באמונה. אין הוא מוסיף ידע, אלא ההפך, פעמים רבות הוא מצביע על עובדת אי יכולתנו לדעת את העולם. מטרתו היא להביא את התלמיד הרוחני להבנת המציאות הישירה כפי שהתגלתה בפניו של הבודהא, שמשמעותה היא: עצם הידיעה שאינך יודע, כאשר המציאות הנגלית בפניך היא בעלת אפשרויות אינסופיות של ידיעה בהתהוותה.
בסין נקרא הזן "הצבעה ישירה אל לב האדם", והכוונה לחוויה החיה של המציאות, מהות החיים לכשעצמם, החופשיים מתיווך של מילים או רעיונות. הזן מצביע על מצב ייחודי של מודעות אשר בו יופיים ומסתוריותם של החיים נתפשים במלואם ברגע אחד ישיר.
דוגן (Dogen 1253-1200) היה מגדולי מורי הזן ביפן ומייסד זרם שנקרא הסוטו, הקיים עד ימינו אלו. דבריו המפורסמים המסבירים את מהות המסע הרוחני מדגימים היטב את הדבר:
"נפש וגוף נשרו, נשרה הנפש, נשר גם הגוף! מצב זה ראוי שהכול יחוו אותו. זה כמו לערום פירות בסל ללא תחתית, כמו למזוג מים אל תוך קערה נקובה - איך שלא תערום או תמזוג, לא תוכל למצאו. כאשר מבינים זאת נפרצת תחתית הדלי. אבל כאשר נותרות בך עקבות של המשגה הגורמת לך לומר "הבנתי את זה", או "חיפשתי את זה", אתה עדיין משחק באי ממשות." (1).
דרך ההוראה של הזן שנועדה להביא את התלמיד להתעוררות רוחנית, היא להדגים את המציאות - לא לדבר עליה. המילים המנסות להמשיג את טבעה הן מכשול בפני החוויה הישירה וידיעתה. מטרתו של מורה הזן היא לחשוף את תלמידו למפגש ישיר ורב עוצמה עם מה שקיים בפועל, בטרם נולדו המחשבות והמילים (מצב המכונה במסורות - סאטורי). כדי לעשות זאת פיתחו מורי הזן טכניקות ייחודיות, מהפכניות וקיצוניות ביותר, שמטרתן הייתה לנפץ בבת אחת את התודעה הרגילה של התלמיד, לדחוף אותו מעבר למחסומים הנפשיים והתודעתיים ולהביאו להתעוררות רוחנית. למשל, הכאה במקל על ראשו הקודח ממחשבות או פתיחה בצעקה רמה ובלתי צפויה ליד אוזנו, ואפילו לשלוח אותו לשאוב מים מהבאר כתשובה לשאלה מושגית (קונספטואלית).
אין ספק שהקואן היה הדרך המרכזית והטכניקה החשובה והאופיינית ביותר בזן. מורים רבים ודגולים הגיעו למצב של הארה בעקבות השימוש בקואן, וסיפורים רבים ומרתקים נמצאים בספרות הזן ומתארים התרחשות כזו.
אם כן מהו קואן, וכיצד הפך לכלי כה חשוב בדרכו של התלמיד אל האמת?
